וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת (כט, יז) שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובוכה (רש”י)
נשאל מרן ראש הישיבה הגראי”ל שטיינמן זי”ע: מדוע כאשר רחל בכתה, עצר הקב”ה את בכייתה ואמר לה (ירמיהו לא, טו) מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, ואילו כאשר לאה בכתה לא אמר לה הקב”ה ‘מנעי קולך מבכי?
בהמשך הפרשה עוד התורה מספרת על לאה וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְהוָה עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת. (כ”ט – ל”ה(
מלשון הכתוב נראה, לכאורה, שעמידתה מלדת קשורה דווקא להודיה זו! וזהו פלא עצום כפי שמקשה בעל ה”מאור ושמש” זי”ע: “יש לדקדק הרבה: אחד: מה מלמדנו בזה ש’עמדה מלדת’ אחר שנולד יהודה, מדוע זה חשוב?
שנית: משמע שמחמת זה שאמרה ‘הפעם אודה את ה” – על כן -‘ותעמוד מלדת’ ולא ילדה עד אחר זמן. וצריך להבין מה חטאה בזה?!
התשובה לכל זה. מבאר ה”אבן עזרא” ביאור חד ומופלא: ‘ותעמוד מלדת’ – אחר שיש לי ארבעה בנים אודה השם, כי לא אחמוד להיות לי עוד. כאומר: אודה את השם שנתן לי כל זה ויספיק לי. על כן נאמר “ותעמוד מלדת'”. כלומר, הטענה על לאה הייתה, לא על עצם ההודיה, כי אם על כך ש”הסתפקה” בזה! כאומרת :”די לי בזה, אין לי צורך ביותר מכך!”
זו א”כ התביעה – היה עליה מיד לצרף להודיה בקשה לעוד ילדים! כפי שעשתה אחותה רחל עם לידת בנה, ראשית הודתה: “אסף ה’ חרפתי”, אך מיד הוסיפה בקשה על העתיד – “ותקרא את שמו יוסף לאמור יוסף לי ה’ בן אחר”. כדרך המובאת בגמרא בברכות (נ”ד:) על הנכנס לעיר מן הדרך, עליו לתת תחילה הודאה על העבר ובקשה על העתיד.
רבי אברהם ארלנגר זצוק”ל בהקדמתו לספר “ברכת אברהם (ב”מ)” מבאר על דרך זו, שבכמה תפילות בהן אנו מזכירים הודיה, אנו מוסיפים מיד בקשה, כמו תפילת “שים שלום” הבאה מיד אחרי “מודים אנחנו לך”, וכן ב”הלל” אנו מפסיקים באמצע ההודיה בבקשה: “אנא ה’ הושיעה נא, אנא ה’ הצליחה נא”.
כך גם בתפילת “נשמת” אנו אומרים: “עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך”, ומיד מבקשים: “ואל תטשנו ה’ אלוקינו לנצח”, יסוד הדברים בא ללמד שאנו תלויים בו יתברך וזקוקים לנתינתו כל חיינו בזה העולם.
מקור לרעיון זה מלמדנו בעל “ברוך שאמר” לרבי ברוך אפשטיין זצוק”ל על “ברכת הגומל” וז”ל: “והציבור עונה אחריו ‘מי שגמלך טוב’ (לא רק אמן) הנה לא נתבאר טעם ענייה זו של הציבור ולא מצאנו דוגמתה בברכות. ואפשר לומר עפ”י מה שדייקתי בפרשת ויצא שאמרה לאה ‘הפעם אודה’ ומיד ‘ותעמוד מלדת’. ויש לפרש, שאחרי שהודתה לאה על לידת יהודה, לא ביקשה עוד על להבא וניכר שמסתפקת במה שעד עכשיו, ולכן ותעמוד מלדת. ועל כן ,זה המברך ברכת הגומל ואינו מבקש על להבא, יש חשש שמא מסתפק הוא בחסד זה ולכן מברך אותו הציבור: ‘מי שגמלך טוב הוא יגמלך (לעתיד) כל טוב סלה'”. (מתוך מוסף שב”ק – יתד נאמן)
אותו יסוד יש להשיב מדוע הקב”ה לא מנע מלאה לבכות אומר ראש הישיבה הרב הגראי”ל שטיינמן זצ”ל תשובה מאלפת: רחל בכתה על הצער הגשמי שסובלים בניה בגלות, על כך ניחם אותה הקב”ה שלא תבכה, כי עוד ישובו בנים לגבולם. אולם לאה בכתה מתוך השתוקקות להקים בית נאמן לה’, להקים דורות ישרים של שבטי י-ה. דמעות כאלו לא עוצרים! על דמעות כאלו אומר הקב”ה: תוסיפי לבכות ולהוריד דמעות! כל דמעה משקה את הזרעים מהם יצאו השבטים הקדושים,
רבי יהונתן דומב בספרו “להעיר להורות ולהשכיל”, יש כאן יסוד במבנה הנפש של האדם, אדם שומע דבר שמזעזע אותו, הרגעים הראשונים, או הימים הראשונים קשים בשבילו, אבל אח”כ מתרגל, והכאב והזעזוע הולכים ופוחתים. א”כ, לאה חששה שמא תתרגל למצב ותשלים איתו, ותתחיל לשכנע את עצמה שהמצב לא כל כך גרוע. מה עשתה? הייתה יוצאת יום יום אל פרשת דרכים, שואלת, חוקרת ובודקת מה מעשיו, כדי שלא יתיישן הזעזוע הראשוני. זו תפילה שהקב”ה לא עוצר!
