“ילד זקוק לאהבתך יותר מכל, דווקא כאשר הוא ראוי לכך פחות מכל” (ארמה בומבק).
אביגיל בת ה-18 באה לבקש את חוות דעתה של אמה יהודית על קניית הבגדים האחרונה שערכה עם חברותיה. אביגיל הוציאה בגד אחר בגד מהשקית ויהודית נשכה שפתיה והתאמצה למחוק עווית של כאב מפניה. מה קרה לילדתה האהובה? איך היא, שתמיד הקפידה להתלבש בהתאם לגדרי הצניעות וההלכה לפתע קונה בגדים הרחוקים מהם מאוד? ואיך אמורים להתייחס לצעד כזה של הבת האהובה?
יהודית נזכרה בשיחות שערכה עם חברותיה על נסיונות שונים עם הילדים. הן דיברו על סגנון הלבוש שתרבות המערב מכתיבה לבני נוער ולמבוגרים גם יחד, על התרבות שהם צורכים, ורק ביקשו וייחלו לעצמן ולמשפחותיהן להישמר מתרבויות חיצוניות אלו ולהצליח לשמר את התרבות היהודית בביתן ובסביבתן.
כיצד נכון להגיב לבתה לנוכח הקניה החדשה שלה? האם עליה לשתף בדעתה האמיתית או שמא עליה לשתוק? ואם תחליט יהודית לומר לבתה מה היא חושבת על הבגדים החדשים, איך תאמר זאת מבלי להישמע ביקורתית וכועסת ומבלי לפגוע באמון שבתה רוחשת לה? ויותר מכל, חוששת יהודית, מה צעד זה אומר על בתה ועל עתידה הרוחני?
שאלות אלו ואחרות, עומדות בפני הורים בצומת דרכים בה הם מגלים פתאום כי ילדם עובר שינוי בדרך החינוכית שאליה הם חינכו. כל הורה רוצה להעניק לילדיו ערכים והרגלים הנכונים ביותר לפי ניסיונו, לימודו והבנתו. אך מה קורה כשהילד מחליט לבחור אחרת? איך מתמודדים עם הכאב שבבחירה ועם תחושת הכישלון שעלולה להיווצר?
קשת הרגשות האופייניות להורים היא רחבה, החל מכאב, אכזבה ותסכול ועד תחושת אבל על הילד שלכאורה איבד. גם מגוון התגובות האפשריות מצד ההורים כלפי אותו ילד הוא גדול, החל מתחושת קבלה, השלמה עם מה שיש, ועד לרצון להרחיקו מהבית או הוצאתו בפועל ממש. כל פעולה או נקיטת דרך טומנת התמודדות רגישה וכואבת, מאחר ועתידם של ילדינו מונח על הכף.
להלן מספר עקרונות שיסייעו להתמודד עם הסיטואציה המורכבת והכואבת בה ילדנו בוחר ללכת בדרך שונה:
- ראשית נבין שהרגשות שלנו לגיטימיים. אנו יצורים חיים ובעלי רגשות. כשמדובר בילדינו, הרגשות פועלים ביתר שאת מאחר והילד הוא בשר מבשרנו ומהווייתנו. לכן טוב אם נשכיל לדעת להכיל את התחושות, לחוות אותם ולתת להם ביטוי. יחד עם זאת, מכאן עלינו לא להישאר במקום הזה אלא להמשיך הלאה.
- נזכיר לעצמנו כי כשם שלנו כהורים יש בחירה חופשית, גם לילדנו כברואים בפני עצמם קיימת אותה זכות הבחירה. ילד הוא פיקדון שניתן לנו מאת הבורא. הוא לא רכוש שלנו ואין לנו בעלות עליו. כשילד בוחר אחרת ממה שסיגלנו לו אל לנו לייחס את הבחירה שלו כאות קלון או כשלון עבורנו. עלינו לחזק בעצמנו את ההבנה כי ילדנו הוא יצור עצמאי, בוחר וחושב ויש לו עולם משלו. אמנם יתכן שעשינו טעויות בחינוכו ולכן אנו מרגישים אשמה. אלו הן תחושות לגיטימיות, אך אל לנו להישאר איתן מאחר והן יגרמו רק לעצבות, חידלון ואולי אף ייאוש, שלא יועילו לאף אחד. קרוב לודאי שאם נתבונן ונלמד להביט על הסיטואציה מפרספקטיבה רחבה יותר, נגיע למסקנות אחרות. אחת החשובות בהן היא שאנו חינכנו ונתנו לילדינו את מה שהאמנו בו, את מה שהיינו מסוגלים לתת ואת מה שחשבנו שראוי ונכון להעניק. למרבה הצער התוצאות אינן כפי שייחלנו וסיטואציה כזו נורמאלית לחלוטין ויכולה לקרות בכל מקום ולכל אחד, ואין בכך להעיד בהכרח על ליקויים וטעויות שלנו.
- הילדים הטובים והמוצלחים יהיו כאלו גם בלעדינו. הם שיעלו על דרך המלך כשאנו מלווים אותם בתפילותינו. דווקא הילדים שאיתם יש לנו בעיה צריכים אותנו יותר, ולא בכדי בחר ה’ בנו להיות להם להורים. בחיבור ההדדי יש הזדמנות לצמיחה וגדילה להורה ולילד גם יחד.
לאחר הבנת העקרונות שיסייעו לנו בהתמודדות, ננסה לבחון כיצד לנהוג בחיי היומיום כאשר גדלים ומתחנכים בבית ילדים נוספים:
- הכבדת עול: אם אנו מנסים שוב ושוב לכפות על הילד את הדרך בה אנו מאמינים כדי להשיג את התוצאות שאנו רוצים, הרי שאנו לא מקשיבים לקצב הפנימי שלו ועל כך אמרו חז”ל: “כל הדוחק את השעה, השעה דוחקתו”. מסיבה זו חשוב “לרדת” לעולמו של הילד ולנסות להבין מה עובר עליו. לכאורה אין סיבה שילד יעזוב כך סתם את דרך הוריו, מדרך הטבע ילד רוצה להידמות להוריו ושהם יאהבו אותו. כשהוא בכל זאת בוחר בדרך שונה יש לנסות להקשיב לו ולהזמין אותו לשיחה ללא תוכחה ומוסר. פשוט לשבת איתו ולהקשיב מכל הלב, למרות הכאב.
- להכיר במגבלות המציאות ובכל זאת לא להתייאש. על ההורים להכיר במציאות החדשה ובקשיים שהיא מביאה איתה, ובכל זאת לא ליפול ברוח, לא ליפול לרגשי אשמה מיותרים, ולהמשיך לדבוק באידיאלים ובדרך שלנו, כשאנו זוכרים שאין להשליטם בכוח.
- סבלנות חינוכית ורגשית. אם אנו מעוניינים להשפיע על ילדינו, יש לנהוג בסבלנות ובכמה שפחות כעסים. על ההורים להתנהל בקצב המציאות כיעקב אבינו כשענה לעשיו: “אדוני יודע כי הילדים רכים… ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה..עד אשר אבוא אל אדוני שעירה” (בראשית לג יד). יעקב רוצה להגיע לשעיר – יעד רחוק, אך בקצב שלו. אכן קשה לחתור לאידיאל גבוה כשלנו בקצב איטי, קשה לסבול את הפער בין הרצוי למצוי, אך זוהי מידת הרחמים שהנחיל לנו הבורא מיד אחרי שברא את העולם במידת הדין. זהו האיזון ואנו צריכים ללמוד מאותה סבלנות אלוקית המאפשרת לעולם להתגבר על כישלונותיו ולהתקדם בקצב שלו.
- קביעת גבולות: יש להחליט על הגבולות החדשים שאנו לא מוכנים להתפשר עליהם בשום אופן, לצד הנושאים בהם אנו כן מוכנים לוותר, ולדבר על כך עם הילד. הגבולות משתנים מבית לבית ותלויים ביחסים בין כולם, ואם יש עוד ילדים נוספים גדולים כקטנים. הבהרת הגבולות תגרום לילד להבין שיש תחומים בהם לא ניתן להתפשר כי הם עלולים להשפיע על אחיו הקטנים, או לפגוע בהורים ובמשפחה כולה. יש לקיים את השיחה ברוגע ובהחלטיות תוך הבנה שיש נושאים בהם ניתן לנהל משא ומתן ויש שלא.
- חיזוקים: חשוב להמשיך לתת לילד חיזוקים ומחמאות על התנהגויות חיוביות שהוא עושה כגון אם הוא עוזר בבית, מסייע לאחיו וכדומה. החיזוק החיובי משמעותי ונצרך מאחר והוא מראה לילד שאנו רואים בו את הטוב שבו ולא רק את השלילי בעקבות בחירתו השונה.
במידה ונהג כך, הרי שהילד יעריך ללא גבול את ההבנה שלנו, ואת הרצון להידבר עימו. בכך אנו מבטאים את אהבתנו אליו ללא תנאי. למרות שאנו כואבים את הבחירה השונה שלו, הוא עדיין הילד האהוב שלנו. המסר צריך להיות מועבר לא רק באמירה אלא גם ובעיקר בעשייה, באווירה וביחס היום יומי. בהתנהלות שכזו הילד ירגיש רגוע, וקרוב לודאי שהקשר בינו לבין ההורים רק יתחזק. מכאן ואילך נמשיך להתפלל ולייחל בסבלנות שבעז”ה הוא יחזור, יחזור בזמן שלו, עם הרצון שלו ובצורה שלו. כדאי גם לזכור שאף פעם אין מה להתבייש או להימנע מללכת לייעוץ והכוונה אצל איש מקצוע. אנחנו אנושיים, ומותר לנו לקבל מקור תמיכה וחיזוק שינחה וילווה אותנו בצעדים מול ילדנו.
לסיכום כדאי לזכור שהניסיונות שאנו עוברים עם ילדינו, הם הזדמנות לתיקון המידות שלנו. נוכל לשפר את מידותינו החלשות: כעס, חוסר סבלנות, חוסר תשומת-לב, רק אחרי שנעמול לתקן אותם בתוך המשפחה פנימה.
בהצלחה.
