וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם… וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּו…
תמיהה גדולה מתעוררת בפרשתנו, והיא, מה עלה במוחו של פרעה מלך מצרים כשהחליט לאסור את רכבו ואת עמו, כדי לרדוף אחרי בני ישראל? וכי לא ידע פרעה שעם ישראל אינו מתכונן לשוב יותר למצרים? הרי הוא עצמו סילקם והוציאם מארצו לאחר מכת בכורות!
ואם כן, כיצד ניתן להלום את מילות הפסוק ‘ויוגד למלך מצרים כי ברח העם’? וכי הוא לא ידע זאת?
ומה שקשה עוד יותר, כיצד שכח פרעה את כל עשרת המכות שניחתו עליו, והטבח הגדול שעשו הבכורים זה בזה, וכל מה שעבר עליו לא מזמן? וכי היתה לו הוה- אמינא שאם ירדוף שוב אחרי בני ישראל, ייצא נקי מכך?
והנה, פרעה ועבדיו עומדים על שפת הים, ורואים שהים נקרע לשניים, אירוע נדיר ביותר, שלא היה מעולם, ולא יקרה עוד לעולם, והוא רודף אחרי בני ישראל היישר אל תוך הים!
הרי פעולה זו, כפי שכותבים הראשונים, גובלת בשגעון ובטירוף אמיתי! וכי העלה פרעה בדעתו באותו רגע שהים נקרע למענו?
התשובה לכל השאלות הללו צריכים הקדמה לכך:
הנה בתורת ישראל ישנן מספר מצוות שנכתבו במיוחד עבור מלכים, כשאחת מהן מורה לו לכתוב לעצמו ספר תורה וללמוד בה תמיד, שנאמר: וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת… וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה… לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל”!
בפסוקים אלו מלמדת התורה כי למרות שכל יהודי נדרש ללמוד תורה, מלך נדרש לכך יותר מאחרים, שכן בשונה מהם, הוא מצוי בסיכון גבוה מהם. הוא מלך. ומלך חשוף לגאווה יותר מאחרים משום שכולם חייבים בכבודו. כולם כפופים לו. ואף הוא נוהג בעצמו גינוני מלכות. בשל מעמדו המיוחד, ולכן אפשר ותתפתח אצלו מציאות דמיונית בה הוא חש כי הוא מורם בעם. שהוא אינו אדם רגיל. שהוא ניחן בכוחות על אנושיים וגם ביכולת חשיבה שאינה נחלתם של בני תמותה. ומכך מזהירה אותו התורה.
היא מלמדת אותו שכאשר כל אלו חוברים יחד הם עלולים ליצור במוחו מציאות דמיונית שבגללה יסרב להאזין לעצותיהם ולאזהרותיהם של הסובבים אותו, וזאת מתוך שעולמו הדמיוני יסביר לו שהם לא מבינים שאין הוא אדם רגיל, ושהם גם לא מכירים בכוחותיו העל אנושיים, ורק בשל כך אינם רואים כמוהו את התמונה השלמה, ובכך תגרום לו גאוותו שלא להאריך ימים על ממלכתו. בפסוקים אלו מלמדת התורה על פרדוקס ההצלחה, ועל כך שפעמים ודווקא ההצלחות גדולות של מנהיגים גורמות להן להיכשל שכן הן גורמות להם לשקוע בדמיונות על טבעיים על עצמם, ולהתנתק בכך מהמציאות עד שהיא טופחת על פניהם.
בפרשת בא, שבים משה ואהרן אל פרעה ומבקשים ממנו לשלוח את בני ישראל. כשפרעה שוב מסרב, זועקים אליו יועציו הקרובים ביותר שמבינים כי החורבן הסופי קרב: “הטרם תדע כי אבדה מצרים” ?!
את הסיבה לאטימותו מייחסת התורה לעובדה שהקב״ה הכביד את לבו, שנאמר: “ויכבד לב פרעה”. “ויחזק לב פרעה”. “ויכבד פרעה את לבו”.
בספרו “נתיבות עולם” מבאר מהר”ל כי הגאווה יוצרת באדם אשליה שהוא מרכז המציאות. שהוא הוא המציאות, וכשהוא מאמין בכך שוב אין הוא מסוגל לקבל את העובדה שישנה מציאות הסותרת את המציאות המדומיינת שלו והוא לא רואה אותה. היא אינה קיימת עבורו.
על פי המהר״ל, “הכבדת הלב” קשורה למילה כובד, וכובד קיים רק המציאות החומרית, ועל כן, בעוד אדם רוחני שאינו שקוע ואזוק באזיקי החומר נחשב ל”קל”, אדם המשועבד לחומר נחשב לכבד. לדבריו, ככל שאדם שקוע יותר ב”אני” של עצמו, כך “ליבו” “כבד” יותר, וכשהוא כבד, הוא הופך לישות עצמאית ובלתי תלויה, וככזאת אין היא מסוגלת להכיר במציאות שבחוץ. זו כבדות הלב. חוסר היכולת להכיר במציאות האמתית בשל ההשתעבדות ל”אני”.
לפי ביאור זה, הכבדת הלב של פרעה לא התרחשה באופן ניסי. היא התרחשה מאליה בשל ההתנגשות בין המציאות ובין עולמו הדמיוני של פרעה. פרעה סירב להכיר במציאות שאינה תואמת את זו שבדמיונו, ולכן למרות שאבדה מצרים במציאות, בעולמו הדמיוני היא נותרה על תילה, ועל כן סירב לשלח את בני ישראל. “כבדות הלב” אינה טיפשות. היא חוסר היכולת לצאת מהסיפור שאנו מספרים לעצמנו
וזה מה שעמד מאחרי הנהגתו של פרעה כשרדף אחרי בני ישראל. אכן, הוא זכר את כל מה שנעשה איתו. אף מכה מעשרת המכות לא נמחקה מזכרונו. אבל עם כל זה החליט לרדוף אחרי העם, ואף להיכנס אל תוך הים, וכל זאת למה? – מפני שרימו אותו והוא בטוח בעצמו “האני שלו עדיין קיים” שהוא ינצח למרות כל מה שקרה עד היום !!!
אפשר שזה המציאות שקורה היום עם שלטון איראן הם מאמינים שהם הצודקים, והן מאמינים שהם ינצחו כנגד כולם, אבל בע”ה כמו שקרה לבסוף בפרשתנו לפרעה וחייליו שטבע בים כך יקרה לשלטון האיראני. אכי”ר. (מעובד ע”פ אהרן לוי – ובלכתך בדרך פרשת בא)
