נניח שהבן שלך מגיע הביתה ובוכה שהילדים בחצר הרביצו לו, כיצד תגיב? האם תאמר לו ”למה לא החזרת להם?” או שמא תאמר ”לא נורא, זה יעבור”, או אולי תשאל אותו ”הלכת לספר לגננת?”
ואם הילד פעם אחר פעם לא מצליח להסתדר בת”ת/ישיבה/תיכון בו הוא לומד, האם תאמרו לו ”תתאמץ יותר, כולם מצליחים בסוף”, או ”כל האחים שלך למדו שם למה שתהיה שונה מהם?”, או אולי ”אז בוא נחשוב על העברה למקום לימודים אחר”?
מסתבר שאם נשאל הורים שונים, גם נקבל תגובות שונות. כל הורה יגיב אחרת לכל סיטואציה, ופעמים רבות גם נמצא חילוקי דעות בין ההורים לגבי אופי התגובה הראויה.
מה גורם לנו להגיב כפי שאנו מגיבים? מה גורם לכל הורה להגיב בשונה מהורה אחר?
כולנו מושפעים מדפוסי חשיבה, אמונות או תהליכים רגשיים שהשתרשו בנו מהורינו, שהושפעו מהוריהם וכו’. תהליך זה נקרא העברה בינדורית, ומסתבר שדרכי התגובה שלנו מושפעות משמעותית מהעברה בינדורית ומייצרות בנו אמונות ודרכי חשיבה שונות.
עשו תרגיל, וכתבו על דף נייר תכונות חיוביות של ההורים שלכם כהורים, ולאחר מכן תכונות שלהם שבעינכם ראוי היה לשנות. לאחר שכתבתם 5 תכונות חיוביות ו – 5 שליליות, נסו למפות את ה – 3 העיקריות בכל אחד. עכשיו עשו את אותו התרגיל על עצמכם כהורים. כמו בתרגיל על ההורים, מפו גם אצלכם שלוש תכונות עיקריות – חיוביות ושליליות. אם תעשו השוואה בין התכונות של עצמכם, לבין התכונות של הוריכם, סביר להניח שתוכלו למצוא דמיון רב ביניהם. ייתכן וגם תוכלו לראות כיצד אתם עשיתם את ההיפך מההורים שלכם בתור ניסיון לפצות או לתקן, אך מסתבר שגם ילדים שהבטיחו לעצמם שהם ”לא יעשו ככה לילדים שלהם”, מוצאים את עצמם כהורים פועלים בדפוסים דומים לשל הוריהם. מתוך כך, ילדים החווים את הוריהם כמקשיבים ורגועים ומדברים בשפה נעימה, יגדלו אף הם להגיב בנחת לאירועים מול ילדיהם ומול אחרים. לעומת זאת, ילדים שחוו את הוריהם כלחוצים וכעסנים, ככל הנראה אף הם יגדלו להגיב בדומה במצבים שונים. המסקנה היא שהדפוסים בהם גדלנו, בדרך כלל משפיעים עלינו והתנהגויותינו בתור הורים.
מתוך כך, ניתן להבחין בסוגים שונים של הורות שמתפתחים:
הורים אנוכיים/אגואיסטים – הורים מסוג זה, תמיד יבינו את ילדיהם ואת מה שקורה להם דרך עיניהם בלבד, ומניסיונם האישי. הורים כאלה יבחרו לילד מקום ללמוד בו – משום שהם עצמם למדו שם ונהנו ממנו בילדותם. או שיכוונו אותו ללמוד מקצוע או תחום לימוד שהם מאד אוהבים, או שהם חלמו עבור עצמם אך לא הצליחו להשיג ועכשיו הם מנסים לפצות דרך הילד, גם כאשר זה לא מותאם בהכרח לצרכי אותו ילד.
קונפליקטים עם הילד באים על פתרונם או כשהילד נענה לדרישות ההורים, או שההורה נכנע לדרישות הילד – ”כשהוא מנדנד, אני נותן לו את מה שהוא רוצה רק כדי שיעזוב אותי בשקט”.
ההורה מרגיש שתפקידו הוא סדרת פעולות שצריך לעשות עבור הילד כדי להיפטר מהתביעות שלו או שהילד יביא לו סיפוק.
סוג שני של הורים הוא הורים שצורת החשיבה שלהם מבוססת על פי הנורמה החברתית או המסורתית בה הם חיים – ההורה מבין את הילד דרך מונחים והגדרות הקשורים בגורמים תרבותיים וחברתיים. הילד צריך ללכת לישיבה הזו – כי זו הישיבה שכולם הולכים אליה או לחילופין זו היא הישיבה הכי נחשבת. הילדה צריכה להתלבש כך – כי כך כולם מתלבשים. נרשום אותה לחוג ציור, כי זה החוג הכי נחשב לבנות.
כאשר נשאל הורה כזה שאלה כגון: ”האם התינוק בוכה הרבה”?, הוא יענה על פי רוב: ”כן, ככה זה בגיל הזה. כולם בוכים בגלל גזים”. הורים כאלו, לא יתייחסו ללקויות למידה אצל הילד ברצינות, ועלולים להגיב באמירה, ”לא אכפת לי שלא יהיה מצטיין, העיקר שיעשה שיעורים ויעבור כמו כולם”. הורה כזה עלול לפתור קונפליקט עם הילד ולהיענות לדרישותיו רק מפני ש ”הוא עושה לו בושות”…
הורים כאלו לא יחשבו מה באמת טוב או מתאים לילד, אלא יותר יחששו ממה שאחרים יגידו, וסביב ציר זה הם יפעלו.
הסוג השלישי הוא הורים הפועלים מתוך תפישה סובייקטיבית ואינדיווידואלית – אלו הורים שתופסים את הילד כפרט ייחודי, מכירים אותו בייחודיותו ולא באמצעות הגדרות חיצוניות. הורים אלו יגדירו את הילד על פי הצרכים הייחודיים לו, ויבינו שלכל ילד יש את החוויה הסובייקטיבית שלו. הורות כזו תפתור קונפליקט עם הילד בצורה של תקשורת ופשרות. הם מסוגלים לתאר את הילד בצורה מפורטת ומובחנת לרבות מניעיו הנפשיים ודפוסי ההתמודדות שלו. הורה כזה יחשוב שוב לאיזה ישיבה לשלוח את הילד במידה והוא לא מצליח בישיבה הנוכחית. הורה כזה יעזור לילד להחליט על מקצוע בהתאם ליכולותיו ורצונותיו של הילד, ולא שלו עצמו או של החברה.
האם יש דפוס אחד שהוא הנכון?
נראה לומר שהורות צריכה לשאוף לשילוב הכוחות כולם.
אם נסתכל על המניעים השונים שהזכרנו, ניתן לומר לאחר התבוננות, שהורה ההולך בשביל הזהב, צריך שההורות שלו תושפע מכל אחד מהחלקים הללו, אך לא באותו מינון.
על ההורים להבין שהילד הוא מערכת פסיכולוגית מורכבת ומשתנה, ועם התפתחותו גם צרכיו משתנים. בנוסף, להכיר בכך שתפקידם מבוסס על זיהוי צרכי הילד כפרט, אך מצד שני גם יצירת איזון עם צרכיהם שלהם וגם עם צרכי החברה.
לכן, נורמות חברתיות מסמנות להורה את הדרך הממוצעת המתאימה לרוב הילדים. הורה הממוקד בילד, ישתמש בחברה כנקודת התייחסות והתחלה. סביר להניח שינסה לרשום את הילד לישיבה המקובלת בחברה, אך הוא גם יבדוק את יכולתו של הילד לעמוד בדרישותיה, ויתאים אותה לנתוניו ולצרכיו של הילד. הנורמה החברתית גם מגדירה ומסמנת להורה מה הצפיות והדרישות המותאמות לכל גיל, ונותנת להורים את הכיוון הנכון עם התפתחות הילד. ויחד עם זאת, תמיד יש להיות מכוונים לבחינת וראיית צרכיו הייחודיים של הילד ולאפשר סטייה מהנורמות המוקבלות במידת הצורך.
גם האנוכיות חשובה בהורות. הורים צריכים גם את המקום שלהם, ולכן צריכים להקפיד על מילוי צרכיהם ביחידים וכזוג: מנוחה, יציאה ללימודים, זמן איכות זוגי ללא הפרעות, וכדומה. התמקדות מוגזמת בצרכי הילד וניסיונות בלתי פוסקים לזהותם ולספקם, מביאים לשחיקה, לכעס ולעייפות של ההורים. גם במשפחה ברוכת ילדים, בה הצרכים לילדים השונים מרובים, ההורים צריכים למצוא את מקומם הזוגי. הורים שמקריבים את עצמם בשביל ילדיהם ברמה הזוגית (לדוגמא, אין בילויים משותפים) וברמת הצרכים (לדוגמא, הורה שלא דאג טיפולי השיניים שלו כיוון שמיצה את כספו על טיפולי השיניים של הילדים) עלולים ליצור אפקט ”בומרנג” בו הם עלולים לדרוש מהילד תמורה להקרבתם העצמית ולהשקעתם הרבה בצורה של פיתוח כשרון, ציונים טובים, התנהגות נאותה וכד’.
על כן, הורים צריכים לממש את הורותם גם מתוך תפישה של מסורת וחברה, גם ממקום אנוכי של שימור המקום הזוגי והצרכים האישיים של עצמם, וכמובן גם בהכרת הצורך הייחודי של הילד.
כדאי להזכיר שגם הצורך בחוויות התסכול משמעותית עבור הילד, שמתוך כך הוא לומד להבין שזו חוויה חולפת שניתן לעמוד בה. הורות מיטבית אינה מגוננת על הילד בצורה מופרזת ומלמדת שגם הטעויות שעושים בדרך, לבסוף מהווים חלק מההתפתחות הנורמטיבית של הילדים.
לסיום, נציין את ההעברה הבינדורית כאמצעי ליצירת שינוי בסגנון ההורות. כדי לעשות שינויים נצרכים עלינו להיות מודעים ל”ירושה” שקיבלנו מהורינו בתחום ההורות. לאחר עבודה פנימית והעלאת מקורות התגובה למודעות, כדאי לבחון מחדש את עמדותינו ותפישותינו החינוכיות – האם האמירות שאנו אומרים לילדים נכונות? האם יש בהם הגיון? האם הנוקשות מחוייבת? אולי אפשר להסתכל על הסיטואציה בצורה אחרת? האם תפישותינו החינוכיות הן תוצר של חשיבה ביקורתית והתאמה לצרכי הילדים שלנו, או שהן נשענות על דפוסים בינדוריים שאינן תמיד תואמים את הצרכים העכשוויים, אינדיבידואליים של ילדינו?
העלאת המודעות שלנו כהורים, תאפשר לנו לצמוח גם מבחינה אישית, וגם מבחינה הורית וחינוכית לחיזוק הקשרים שלנו עם ילדינו ולפיתוח התפישות ההוריות שלנו בצורה מיטיבה.
————————————
ביבליוגרפיה להרחבה:
ברגמן ז., כהן, א., (1994). המשפחה מסע אל עמק השווה. הוצאת עם עובד, תל אביב.
Newberger, C.M (1980) ”The Cognitive Strucure of Parenthood: designing a descriptive measure”, in R.L Selman & R. Yando (eds.), New Directions for Child Development: Clinical Developmental Psychology, (No.7) pp. 45-67, San Francisco: Jossey-Bass.
