בסיפור עממי מסופר על אדם חכם ובא בימים, שנשאל מניסיונו כי רב: “מה מפתיע יותר מכל דבר בבני האדם? ענה החכם: “משעמם להם להיות ילדים והם ממהרים להיות גדולים, ואז הם מאוד רוצים לחזור ולהיות ילדים. הם מאבדים את בריאותם על מנת להרוויח כסף, ובסוף הם מאבדים את כספם על מנת להחזיר את בריאותם. הם חושבים ללא הרף ובדאגה על עתידם, והם שוכחים את ההווה, וכך אינם חיים, לא בהווה ולא בעתיד. הם חיים כאילו לעולם לא ימותו ומתים כאילו מעולם לא חיו”. ומהו השיעור שחשוב שבני האדם ילמדו?” נשאל החכם, וענה בחיוך: “שילמדו שאינך יכול לאלף איש לאהוב אותך, אך אתה יכול לאפשר לאנשים לאהוב אותך. שילמדו שהדברים שיקרים בחיים, אינם הדברים השייכים לנו אלא האנשים האהובים עלינו. שילמדו שזה לא טוב להשוות את עצמנו לאחר שכן כל אחד יוערך על בסיס ערכו הוא ולא בהשוואה לקבוצה כלשהי. שילמדו שהאדם העשיר אינו זה שיש לו הכי הרבה, אלא זה שצריך הכי מעט. שילמדו שלוקח דקות ספורות לפגוע באדם היקר לנו, אבל לוקח שנים ארוכות לרפא פגיעות אלה. שילמדו לסלוח על ידי תרגול הסליחה. שילמדו שכסף יכול לקנות הכול – מלבד שמחה. שילמדו ששני אנשים יכולים להתבונן על אותו הדבר ולראותו שונה בתכלית. שילמדו שחבר אמיתי, זה אחד שיודע הכול אודותיהם ובכל זאת אוהב אותם. שילמדו שלא תמיד מספיק לזכות בסלחנותם של אחרים, אלא שחשוב גם לסלוח לעצמנו”.
גירוי, תגובה ותכנון
“גירוי” ו”תגובה” מניעים את התנהלות בני האדם. גירוי הוא אירוע כלשהו, ותגובה היא סוג הפעולה שאנו נוקטים בעקבותיו. השאלה הגדולה היא איך בני האדם מגיבים – האם נגררים אחרי הנסיבות ומגיבים להן בזמן שהן קורות, או פועלים מתוך מודעות עצמית למה שחשוב באמת ומתוך ראיה רחבה וארוכת טווח. תגובה מתוך מודעות היא למעשה מעין “תכנית אב” המנחה אותנו על בסיס התפיסות, האמונות והערכים שלנו.
לרובנו המילים “תכנון” ו”תכנית אב” הם מאותם עניינים חשובים שבדרך כלל צריכים להמתין עד שנסיים ליישב את כל הדרישות הדחופות. כמובן שבנקודה זאת התכנון נעשה הרבה יותר מורכב ממה שהיה צריך להיות והופך להיות קשה וממושך עוד יותר. בנקודה זו יש לנו עוד יותר סיבות לדחות את התכנון “לשלב יותר מאוחר”.
רובנו נוטים לפעולה. אנחנו מעדיפים להיות במרכז העניינים, לעשות במקום לחשוב. כתוצאה מכך, אנו מאמצים דפוס התנהגות תגובתי. אנו מגיבים לכל מה שמתרחש סביבנו. תגובה דורשת רק מעט, אם בכלל, חשיבה מוקדמת. לעומת זאת, פעולה מכינה דורשת מידה רבה של מחשבה מוקדמת ותכנון. זאת משימה קשה לביצוע בחיי היום יום או ביום עבודה הבנויים לפי מתכונת תגובתית. לפיכך, מרביתנו פשוט ממשיכים להגיב במקום לתכנן.
רובנו אוהבים להרגיש את תחושת “הסיום” במשימות שאנו מבצעים. תכנון אינו מספק תחושת הישג מידית. את התוצאות של התכנון שלנו אנו עשויים שלא לראות במשך שבועות, חודשים ואולי אפילו לעולם. מתוך הבנה של משך הזמן הארוך, הרבה אנשים אינם מעוניינים לתכנן. הם נמנעים מלקחת חלק בפעילות שאינה מעניקה משוב מהיר יחסית. העדר משוב או תחושת סגירה מגדיל את רמת הדו- משמעות ואי- הודאות בחייהם.
אם חיינו הם פועל יוצא של התניה ושל תנאים, אין זאת אלא משום שבחרנו להעצים את כוחם לשלוט בנו, בין במודע ובין בשל מחדל. בבחירתנו זו אנו נעשים ריאקטיביים. אנשים ריאקטיביים מונעים בכוח הרגש הנסיבות, התנאים והסביבה. במזג אויר נוח מרגישים טוב, ואם מזג האוויר אינו נוח, יושפעו הם בהתאם בעמדותיהם וביצועיהם. אמירות כמו “אני לא יכול לעשות דבר”, “כזה אני”, “הוא מרגיז אותי כל כך”, “הם לא ירשו זאת”, לו רק…..” ו”אני מוכרח לעשות זאת” מאפיינים אנשים ריאקטיביים.
שפה ריאקטיבית הופכת לנבואה שמגשימה את עצמה. אנשים מתבצרים בפרדיגמה שגורלם נחרץ, ומביאים ראיות לחיזוק אמונתם. הם מרגישים עצמם קורבנות חסרי שליטה, שאינם אדונים לגורלם ולחייהם ומטילים את האחריות על כוחות חיצוניים.
פרואקטיביות – שפה חדשה
ניתן לשבור את מעגל המלכוד העצמי ולאמץ שפה אחרת, שפה חדשה המשנה, ולו במקצת את ההתנהלות. ויקטור אמיל פראנקל, רופא נוירולוג ופסיכיאטר יהודי וינאי, מתעד את חוויותיו כאסיר במחנה ריכוז נאצי בספרו “האדם מחפש משמעות“, (שפורסם לראשונה ב-1946). בספר זה פראנקל טוען כי ” החופש האחרון של האדם הוא החופש לבחור את התגובה שלו”.
מאחורינו שנים רבות שבהן תלינו את המקור לצרותינו בנסיבות או בהתנהגותו של מישהו אחר. כל עוד לא נוכל לומר ביושר “אני מה שאני היום בגלל הבחירה שעשיתי אתמול”, לא נוכל לומר: “אני בוחר לחיות אחרת”. לא נוכל לשנות את השפה הריאקטיבית השגורה בפינו ולאמץ את שפת הפרואקטיביות.
שפת הפרואקטיביות רואה בנו כבני אנוש האחראים לחיינו. התנהגותנו היא פועל יוצא של החלטותינו, ולא של התנאים שבהם אנו חיים. את המילה אחריות באנגלית Responsibility אפשר לחלק לשניים: response- ability היכולת לבחור בתגובה. אנשים פרואקטיביים מכירים באחריות זו. הם אינם תולים את האחריות להתנהגותם בנסיבות, לא בתנאים ולא בהתניות. אנשים פרואקטיביים מונעים בכוחם של ערכים שנבחרו בקפידה ובזהירות והופנמו. פרואקטיביים נושאים עימם את מזג האוויר שלהם. שמש או גשם זלעפות אינם מעלים ואינם מורידים מיכולת העשייה והיצירה שלהם.
תכנון אינו צריך להיות משימה מסובכת. תכנון הוא פשוט חשיבה על העתיד באופן שיטתי. הוא דורש חשיבה על האירועים האמורים לקרות ועל התנאים בהם האירועים האלה יתרחשו. תכנון מגשר על הפער בין המקום בו אנו נמצאים עכשיו והמקום בו אנו מקווים להיות בנקודה מסוימת בעתיד. אנו נמצאים מצד אחד של התהום ויעדינו מהעבר השני. אם אין לנו דרך כלשהיא לגישור הפער, לעולם לא נוכל להגיע ליעדינו.
אם נחזור הביתה בסוף כל יום, תוך כדי “חשיבה מראש” על מה שחשוב לנו לגבי עצמנו, לגבי משפחתנו ולגבי ילדינו, נוכל לתכנן מראש את התנהגותנו ותגובותינו. נדע מה ואיך אנחנו רוצים לעשות ומה עלינו לעשות לצורך כך. הדגש הוא על “מחשבה מראש” ולא רק כתגובה לגירויי ואירועי המציאות. החשיבה שצריכה להוביל היא מה חשוב לנו להנחיל על מנת להיות משמעותיים – בראש וראשונה בעיני עצמנו ולאחר מכן בעיני משפחתנו והסובבים אותנו.
כשיש חשיבה, יש לנו מעין תכנית; לא במובן הנוקשה והמקובע של המילה, אלא כגישה כללית שמנחה אותנו. זהו החזון – חלום שבא עם תכנית פעולה, מה שהיינו רוצים וחולמים שיהיה לנו, עם “הוראות הפעלה” לאותו חלום; הפעולות שעלינו לנקוט ביום יום שלנו על מנת להגשימו. החלק החשוב ביותר בחזון הוא – לעשות. כל יום, יום יום – כי חזון שאין עמו תכנית פעולה נשאר במקרה הטוב חלום ובמקרה הפחות טוב אכזבה.
