יוסי היה ילד למשפחה חרדית מכובדת בירושלים . נער בן 16, חמישי מתוך שבעה ילדים וילדות. משפחתו של יוסי היא משפחה טובה ששמה דגש על חינוך הילדים. גם הפרנסה קיימת בשפע. האבא שימש כמשגיח בישיבה גדולה, והאמא עבדה בתפקיד בכיר בעמותה מהגדולות בארץ.
יוסי למד בישיבה מכובדת והוריו ציפו ממנו לגדולות. הוא ילד סקרן וחכם. בעיקר הצטיין יוסי במוסיקה. מגיל צעיר הוא שר מדוייק ויפה, ומגיל 10 ביקש יוסי לנגן על גיטרה. ההורים לא עודד את הנגינה שכן רצו שיתרכז בלימודים, אבל יוסי שהיה יוזמתי וחברותי, מצא גיטרה ישנה אצל הורים של חבר שהפסיקו להשתמש בה, השאיל אותה, ומאז היא אצלו. גם לקורס לימוד גיטרה לא הסכימו ההורים לשלוח אותו, אבל יוסי מצא חוברות תווים ישנות ובעזרת חבר מבוגר יותר הוא לומד לנגן וכבר הגיע לרמה גבוהה.
בלימודים, לעומת זאת, יוסי ממש נחלש. מהרגע שעבר לישיבה קטנה קשה היה לו ללמוד. הוא לא הצליח להתרכז והיה יושב בכיתה ובוהה ההורים נקראו לעיתים תכופות למשגיח לשיחות על בעיות משמעת של יוסי. הוא איחר לשיעורים ולפעמים החסיר ולא הגיע כלל לשיעורים. כאשר המורים העירו לו על רמתו הנמוכה, היה נוהג להגיב בתוקפנות ולעיתים בחוצפה. למעשה, אלמלא משפחתו המכובדת, יש סיכוי גבוה שיוסי היה מסולק מהישיבה בשלב מוקדם ומוצא את עצמו בישיבה של נוער נושר.
עוגמת הנפש של ההורים היתה עצומה והם ניסו כל שביכולתם כדי לסייע לו. הם דאגו לו לשיעורים פרטיים, קיימו איתו שיחות אין ספור. השתדלו שלא להרים עליו את הקול וכמובן לא הרימו עליו יד, גם כאשר לא התנהג יפה למורים או אליהם. הם בדקו אם הוא לומד באופן תכוף, והוא קיבל מתנות בכל פעם שהיה מראה התקדמות קלה בלימודים. רק דבר אחד הם לא הרשו– לנגן בגיטרה. כתוצאה מכך, יוסי מוצא תירוצים שונים להיעלם מהבית וללכת לנגן במקום אחר. הוא היה משאיר את הגיטרה באופן קבוע אצל חבר והולך אליו לכאורה כדי ללמוד – ושם היה יושב ומנגן שעות. ההורים חשדו בכך ויום אחד באו לחבר ומצאו את יוסי מנגן. הם כעסו מאוד. האבא לקח לו את הגיטרה ואמר ליוסי – רק כאשר תשתפר בלימודים תקבל חזרה את הגיטרה.
יוסי היה שבור. מאותו יום, התהלך יוסי שפל רוח ורמת הלימודים שלו ירדה עוד יותר. הוא היה קם מאוחר, מרבה לאחר לשיעורים, החלו אצלו התפרצויות זעם, ובסופו של דבר למשגיח בישיבה לא היתה ברירה והוא סולק מהישיבה שלא יכלה להרשות לעצמה שייתן דוגמא כה שלילית לילדים אחרים. ההורים עשו כל שביכולתם לעודד אותו חוץ מלאפשר לו לנגן כשאהב. הם האמינו שהגיטרה היא שהורסת את ההתקדמות שלו בלימודים. הם עדיין חשבו שיוסי יכול ללמוד, להצליח ולהיות גדול בתורה ולכן, לא חסכו מאמצים וניסו בכל דרך להחזירו למסלול הלימודים.
כחלק מהנסיונות, הם שמעו על פנימיה ישיבתית לילדים מתקשים, ונגד רצונו שלחו אותו לפנימיה. הם הבטיחו לו שאם יצליח בפנימיה, יחזור הביתה אחרי שנה ויוכל להשתלב שוב בחיי המשפחה והישיבה שממנה סולק. יוסי היה שבור. בפנימייה הוא נותק מחבריו, פתאום הפך להיות מוגדר כ”מתקשה” , נותק מאחיו ואחיותיו והגיע למקום מנוכר ולא מוכר. בימים הראשונים נכנס למיטה ולא יצא ממנה, סירב להשתתף בפעילויות של כיתתו, ללמוד, ומיעט אף לאכול. הטלפון להורים לא איחר להגיע. על הקו היה המנהל החינוכי של הפנימיה, שבקול נסער סיפר להורים שבשיחה עם המשגיח העלה יוסי הרהורי אובדנות. הוא הסביר שהפנימיה לא יכולה לקחת על עצמה אחריות במצבים קיצוניים כאלו וביקש מההורים להגיע בדחיפות ולהחזיר את יוסי הביתה.
ההורים היו בהלם! הם לא העלו על דעתם כמה מצבו של יוסי קשה. האבא העלה השערה שיוסי עושה זאת כדי לא להישאר בפנימיה, אך הבין שהוא לא יכול להסתכן בכך שהוא טועה. שיחת הטלפון היתה עבורם צלצול אזהרה גדול וחזק והחליטו לפנות לעזרה.
ההורים הגיעו לטיפול כשפניהם מביעות דאגה עצומה ועצב עמוק. הם סיפרו את שקרה עם יוסי עד היום, ואת עמדתם באשר לחינוכו של יוסי. האב סיפר כי שני האחים הגדולים לומדים בישיבות נחשבות ומצליחים מאוד ומסבים לו אושר וכבוד רב. לגבי יוסי הוא אמר: “הבן שלי לא מביא כבוד למשפחה”. כולם במשפחה המורחבת מכירים את המצב, כמו החברים מהכולל ומבית הכנסת. לעיתים הוא מתבייש ללכת לבית הכנסת, ובמיוחד הוא מפחד שמא ישאלו אותו מה שלום יוסי. כאשר זה קורה, הוא לא מוצא את עצמו מרוב בושה ומשתדל להעביר נושא. הוא גם מודאג מאוד לגבי השידוך של יוסי, ומעבר לכך גם לשידוך של שני הילדים הצעירים ממנו שעדיין לא התחתנו. הוא סיים ואמר: “כל מה שאני רוצה הוא שיהיה לו טוב, שהוא יצליח בחיים, יקים משפחה לתפארת ויעסוק בלימוד או בעבודה תורנית”.
לסיום המונולוג שאל האב: “אולי ניתן לטפל בו ולהחזירו לדרך הראויה” ?
“ומה יקרה אם יעסוק לפרנסתו בנגינה?” שאלתי.
“זה לא בא בחשבון”– ענה האבא מיד. “נגינה, במיוחד בגיטרה, אינה עיסוק המכבד את משפחתנו”. “אנחנו משפחה מכובדת ואני לא רוצה להגיע לחתונות ולמצוא את הבן שלי מנגן בתזמורת בחתונה. אם הבן שלי יהיה נגן, זה אומר, מבחינתי, שנכשלתי בחינוך שלו”.
הוצאתי ספר והקראתי לו שיר של משורר לבנוני ידוע– חליל ג’ובראן, שם השיר – הילדים :
ילדיכם אינם ילדיכם
כי פרי געגועי החיים אל עצמם:
באים המה דרככם, אך לא מכם.
תנו לילדיכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם,
כי להם הגיגיהם.
גופם ישכון בבתיכם, אך לא נשמתם
כי נשמתם מסתופפת בבית המחר –
שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם.
אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם, אך אל לכם לעשותם כמותכם,
כי החיים פניהם קדימה ולא אחור, והם לא יתרפקו על האתמול…
כשסיימתי לקרוא את השיר הבחנתי בדמעות בעיני האם ועצב גדול בעיני האב. “אז מה אתה רוצה לומר?”, שאלו, “האם אתה חושב שאנחנו פועלים למען עצמנו ולא למען יוסי?”
“זה לא חשוב מה אני חושב”, עניתי. “מה שחשוב זה מה שאתם חושבים”.
“האם, לדעתכם, אתם באמת פועלים למענו? האם לא נכנסים אצלכם שיקולים כיצד יתייחסו אליכם בקהילה? כיצד התנהגותו תשפיע עליכם ועל משפחתכם?” השתררה דממה.
“מה באמת יעשה לו טוב בחיים? האם באמת אתם יודעים יותר טוב ממנו מה מתאים לו? ניסיתם לכפות עליו ללמוד ללא הצלחה, מה זה אומר?
לאחר עיבוד הרגשות, סיכמנו את מצבו של יוסי: הוא אינו לומד. רע לו עד כדי הרהורי אובדנות. ויחסיהם עם יוסי רעים משהיו אי פעם.
קשה היה להורים לחשוב שהם צריכים להרפות מעט מהלימודים ולאפשר ליוסי לנגן על מנת שיהיה לו טוב וכדי לשפר את היחסים ביניהם. “האם ותרנות היא המתכונת לפתרון בעיות?, האם זה לא יהיה עבורו גם חינוך לכך שלא צריך להתאמץ בחיים ?” שאלו ההורים באמת ובתום.
“למעשה כבר ויתרתם לו על הלימודים, שהרי תקופה ארוכה כבר אינו לומד, מדוע שלא תאפשרו לו לחיות חיים שהוא אוהב, ללמוד דברים שמעניינים אותו – מוסיקה, ולהתפתח בדרך שמתאימה לו” – הצעתי, שהרי נאמר “חנוך לנער על פי דרכו” .
במהלך הפגישה ההורים הבינו שהדרך בה פעלו עד כה אינה יעילה והיו מוכנים לנסות ולמצוא דרך שתאפשר ליוסי לאהוב את החיים שלו ואת עצמו, וליצור מערכת יחסים אוהבת, תומכת ומקבלת אותו כמו שהוא וכמו שהוא לא. הם לא הרפו מהתקווה שבעקבות זאת ישוב אפילו ללמוד גמרא, אך הבינו שזו אינה המטרה של השינוי בהתייחסות שלהם.
למחרת חיכתה ליוסי הפתעה כשהתעורר בבוקר – חבילה גדולה ליד מיטתו. כשפתח אותה מצא גיטרה חדשה יפהפיה שאליה צורף שובר השתתפות בקורס מתקדם ללימודי גיטרה. בנוסף צורף מכתב מההורים. “אנחנו אוהבים אותך, יוסי, אהבה גדולה. טעינו בדרך ואנחנו שמחים לתקן. אנחנו מבטיחים לך שמהיום אנחנו כאן עבורך – גם כאשר דעתנו שונה משלך.”
יוסי בכה מהתרגשות.
כיום יוסי נשוי, ולו שני בנים ובת. הוא הקים תזמורת, פרנסתו מצויה בשפע, ונראה שהוא מאושר יותר מאי פעם. הוא אפילו לומד כל בוקר שעתיים בכולל ונהנה מכל רגע.
כשפגש אותי האב לא מזמן אמר לי: “כאשר הקראת לי את השיר תפסו אותי בעיקר שתי שורות: “תנו לילדיכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם, כי להם הגיגיהם.”
זה עשה לי את השינוי המשמעותי בגישתי ליוסי, וכיום אני מאושר בהצלחתו.
