כאשר נפגשתי לראשונה עם יעל והנחתי לפניה את שלל חומרי היצירה, ראיתי שהיא רוצה ליצור אך משהו עומד בדרכה ומונע ממנה לממש את הרצון. ידעתי שאנו יוצאות למסע משותף שאיני יודעת לאן הוא יוביל.
ידעתי שאין באמתחתי תשובות לשאלות, פתרונות פלא לשאלותיה ולקשייה. אולם ידעתי שהמפגש הראשוני הזה יכול להיות פסיעה ראשונה במסע ארוך, מסע פנימי אל עולם הדמיון דרך סיפור ציור, תמונה או מחשבה. מסע אל תוך עולמה הפרטי של יעל שיכול לאפשר לה לצמוח במהלך המסע או לאחריו.
מסע של יצירת משהו חדש.
בטיפול בהבעה ויצירה ישנו תהליך של החצנת הדימוי בצורת אומנות. איור של מאורע או רגש כלשהו, יכול כשלעצמו לרפא. הציור משחרר רגשות שעד עתה היו מודחקים, מבטא אותם ומכיל אותם בתוך גבול שניתן להתמודד עמו.
אדית קרמר (Kramer, 1971), מטפלת באומנות אומרת: “משאלות ודחפים אסורים יכולים לבוא לידי ביטוי באופן סמלי. חוויות כואבות ומפחידות שהיה צורך לשאתן באורח סביל, יכולות להיטמע בעזרת שחזורן הפעיל בקנה מידה מצומצם”. דימויים מכילים מסרים מן התת מודע תקוות או פחדים שיש צורך להכירם. היבטים סמליים של העצמי אשר זקוקים להכרה.
האדם נולד יצירתי, ובעזרת האומנות ביכולתו לגלות את כוחו היצירתי. דרך האומנות הוא משחרר מגוון דימוים סמליים הנושאים עימם את מתנותיהם. ביכולתו של המטפל באומנות לעזור לאדם לזהות מתנות אלו על ידי המעבר ממילים לדימויים, לרגשות, לשפת הגוף, לדימויים רחבים יותר.
אומנות היא שפה מועילה למי שיכולתו להביע את עצמו באמצעות מילים מועטה יותר, והיא רלוונטית לא פחות לבני אדם ששפתם רהוטה והם נעזרים במילים על מנת להסיח את הדעת, להגן, ועיתים לעכב.
בשונה ממילים שאנו יכולים לשכוח, התמונה נותרת, אפשר לשוב ולהביט בה, לדעת את משמעותה ולקשר אליה שינוי. זוהי דרך בטוחה לשתף בגילויים אישיים. הטיפול בהבעה ויצירה המטפל והמטופל יוצאים למסע אל עבר הלא נודע, לטיול קסום ומסתורי.
“ויאמר ה’ אל אברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך” (בראשית יב, א). אברהם אבינו שומע צו פנימי האומר לו לעזוב את כל המוכר והידוע וללכת לארץ חדשה ולא נודעת.
הגשמת החזון מחייבת “לך לך”, עזוב את אשר ידעת, וצא למסע ‘אליך’, לידיעה חדשה ואחרת. עזיבות ויציאות אלה הכרחיות בדרך אל מחוז ההגשמה, דרך חדשה זו מחברת מחדש ובצורה שונה אל המקורות ביצירה חדשה ומקורית.
לפעמים אנחנו מתכננים את היציאה למסע, לפעמים נקלע אליו בהיסח הדעת. לפעמים יש תחושה של יציאה כפויה למסע כמו אובדן, מחלה או שבר גדול שעשויים להביא אותנו להתבוננות מעמיקה פנימה, לנסות להבין את החיים לנסות למצוא משמעות מחדש. לפעמים הצורך לצאת למסע זהו דחף פנימי ללא כל גירוי או סיבה. לרוב זהו דחף שנובע מתוך תחושה של חוסר שקט פנימי וחוסר סיפוק.
משהו מבפנים מאותת לאדם לקחת פסק זמן ולנסות להתבונן ולבדוק. זהו קול פנימי שרוצה שיקשיבו לו, שיממשו אותו. לפעמים הדרך לממש היא במציאות ולפעמים דרך יצירתיות ויצירת מציאות סמלית. על מנת ליצור את השינוי האדם צריך לצאת למסע וליצור דבר חדש. ישנן תקופות בחיים בהן יכול האדם לחפש תגליות חדשות לנסות לחיות את חייו בדרך חדשה אך שום דבר לא יועיל לו כל עוד השינוי הוא לא תהליך פנימי. בתהליך הטיפולי, נדרשת סבלנות רבה עד שיתרחש שינוי התפתחותי, פנימי ומהותי.
נדרשת סבלנות עד שיהיה אפשר לקשר בין הדימויים הפנימיים למציאות. החיבור הוא בין התובנות והשינויים הפנימיים בנפש שניתנים ליישום בהתנהגות ובחוויה הקיומית בפועל, בעשיה בחיים עצמם. תובנה שאינה מוטמעת כשינוי בדפוסי ההתנהגות כלפי האדם עצמו או כלפי הזולת היא חסרת משמעות.
מסעות של יצירה הן מסעות שכשאדם יוצא אליהן הוא יודע היכן הוא מתחיל אך לא יודע לאן יוביל אותו המסע. מסע היצירה אינו מסע ממשי שמצריך עזיבה של ארץ, קהילה ומשפחה.
העזיבה והפרידה הן סמליות. משמעות הפרידה היא מהרגלים, מייצוגים שבתוך האדם ומכל מיני נורמות נוקשות שהאדם רגיל אליהן. כדי ליצור משהו חדש אדם זקוק למרחב שמאפשר ליצור, מקום שמאפשר לצמוח מבפנים. היצירה עם חומרים, סיפורים ודמיון מאפשרות לעיתים לפגוש דמויות פנימיות המלוות את אדם במסע חייו ומאפשרות לו להכיר את עולמו הפרטי והפנימי. דיאלוג עם דמויות ודימויים אלו מאפשרים לו את המסע בתוך עולמו הפנימי ודרכם הוא יכול להשתמש בסיפור ולעבור איתם חלק מהדרך.
יונג אומר שהדרך מתחילה במקום שבו נמצאת נקודת המעבר בין העולמות – בין עולם הדמיון לעולם המציאות, בין המודע ללא מודע. הוא טוען שכל העבודה היצירתית מקורה בלא מודע והתהליך היצירתי כרוך באפשרות להיכנס אל הלא מודע, אל העולם הפנימי, להיות בדיאלוג עם העולם הזה, ולצאת משם בחזרה כדי לממש במציאות את התכנים שנדלו משם.
כל החיצוניות של האדם – בגדים, נעליים, תכשיטים, מסמלים את ה’פרסונה’ של האדם. ישנם סמלים רשמיים כמו כובע, כתר, מדים, דרגות, עטורי כבוד, שרביט מלוכה, אלו דברים שדרכם אדם נתפס באופן מסוים בעיני עצמו ובעיני העולם. אבל אלו סמלים חיצוניים שאינם מסמלים בהכרח את מה שהוא באמת. אלו דברים שקשורים למעמדו החברתי, למוצאו, למקצועו ולתאריו.
את המושג ‘פרסונה’ שאל יונג מהמילה הלטינית שפרושה ‘מסכת השחקן’ שזוהי מסכה מיוחדת לשחקנים שבאה לציין אופי אישיות מסוים. יונג טען שאנשים בכל התרבויות לובשים מסכות בחיי היום יום על מנת להסתגל לחיי החברה, ומאידך כדי להסתיר את הטבע האמתי של האדם ולהגן על עצמם מפני החברה.
מסיכות אפשר ליצור מעיסת נייר, מגבס, מנייר, ולהוסיף חומרים רבים ושונים: חרוזים, מנקי מקטרות, מקלות, שערות, עיניים, קש, רדידי מתכת ואלומיניום, בדים, חוטים, חבלים, צמר, כפתורים, גואש, טושים, צבעי שמן, ועוד…
המסכה שהאדם יוצר מספרת משהו על העולם הפנימי שלו ומאפשרת ללבוש אותה וליצור דיאלוג עם הדמות שעולה משם, וכן היא מאפשרת להסיר את המסכה שהאדם לובש רוב הזמן.
יונג רואה את הפרסונה – המסכה כתפקיד שאדם יכול להיכנס ולצאת ממנו על פי החלטה, בתנאי שהוא מודע לכך שהפרסונה זה לא מי שהוא באמת. המימוש העצמי ותהליך היצירה משקפים לאדם מי הוא באמת ובאיזה אופן הוא מופיע בעיני עצמו ואחרים.
האינדיבידואליות האמתית טמונה בלא מודע. האדם רגיל להציג את עצמו בעזרת מסכת – הפרסונה שלו, עד שלעיתים טבעו האמתי והלא מודע, מתגלה דווקא כאשר האדם עוטה על פניו מסכה.
נחזור והתהליך שעברה, וכיצד ויתרה לאט לאט על הפרסונה שהשתלטה על זהותה. יעל התמכרה לנושא האוכל כאשר הוא מעסיק אותה בכל שעה משעות היממה, ויוצר בינה ובין העולם חיץ טורדני, ונזקקות נואשת לשליטה על ‘עצמה’ שהלך לאיבוד. יעל הביאה את תכני הטיפול המעידים על חרדה לגבי שלמות גופה וה’עצמי’ שלה, והצורך העז בהדחקתם, מה שממילא גורם לאנורקסיה לצוץ כסימפטום להדחקה. העצמי הינו מושג שטבע יונג (1998), לפיו העצמי מייצג את הגרעין האישיותי של האדם שנועדנו להיות, בתהליך שמטרתו הסופית היא הגשמה עצמית.
יונג (1992) גרס כי הגורם העיקרי לפתולוגיה הינו חוסר איזון בין החלקים השונים של הנפש. למשל, מי שמאפשר לפרסונה להשתלט כליל על זהותו, מקריב את האינדיבידואליות שלו בשביל החברה ועלול לסבול מתחושה של זהות פגומה וחוסר קיום ממשי. ואכן כך התפתח ה’אני’ של יעל, באופן לקוי וחסר.
יעל מתארת מסע טיפולי ארוך על מנת למצוא מזור למחלתה. טיפול במרכזים טיפוליים, פגישות טיפוליות עם אנשי מקצוע בכירים ועוד. נעשו גם ניסיונות לגמול אותה מההתמכרות לאוכל בעזרת טיפול קוגניטיבי התנהגותי, אך זה עלה לה במחיר של ויתור על ההגנה, ולמרות שמבחינה גופנית הרגישה טוב יותר, מבחינה רגשית היא נותרה שוב חשופה, ללא מגן ה’עצמי’ וללא חוויה של חיים. התרוקנות או התפרקות.
בהמשך, עם הטבה מסוימת, לאחר חמש שנות נישואים, הגיעה למסקנה כי על מנת לחיות חיי משפחה תקינים, עליה לחפש לעצמה טיפול נכון לצרכיה אשר יפתור את בעיותיה מהשורש.
טיפול אשר יתמקד בכניעות היתר שלה ובוויתור על זהותה האינדיווידואלית. כך הגיעה יעל על מנת לעבור ‘טיפול באומנות’, אשר בהמשך הדרך הוכיח את עצמו כמפחית צורך בהגנות והתנגדויות משום היותו עיבוד על החלק היצירתי, ולא הקוגניטיבי, ומצטרף אל החיפוש אחר החסר הרגשי, ואינו מחזק את הצורך בתובנה או בהגנת הרציונליזציה המאפיינת את חולי האנורקסיה.
יעל השתפרה בכל תחומי החיים ועברה תהליך של חיזוק ה’עצמי’ כפי שמביא יונג (1992) שבניית העצמי נעשית במשך כל שנות ילדותו ובגרותו של האדם, “אינדיבידואציה משמעותה ליצור את העצמי שלי, ובו בזמן להפוך להיות ‘אני עצמי’, כלומר להיווצר” (נוימן 1996).
ההתבוננות בתהליך שהתרחש בטיפול זה מחזקת את ההבנה כי הנפש פועלת לרפא את עצמה כאשר מתקיימים התנאים המתאימים ומרחב שיש בו הכלה. הפעולה האינטואיטיבית של המטופל והדימויים שהוא יוצר נובעים מתוך ‘מעיין החיים’ שבתוכו, שם קיים כל הידע אשר נפשו צריכה בכדי להגיע לאיזון.
—————————————
מקורות:
פרי, ר’ (2003). מעשה ביצירה. מושב בן שמן:מודן
סילברסטון, ל’ (2013). טיפול באומנות בגישת האדם במרכז. קרית ביאליק: אח.
סטור, א’ (1998). יונג. תל-אביב: דביר.
רוברטסון, ר’ (2004). יונג: מדריך לפסיכולוגיה היונגיאנית. תל-אביב: משכל.
Kramer, E. (1971) Art as Therapy with Children. New York: Schacken Books
