כולנו אוהבים לקבל הפתעה, מתנה שלא ציפינו לה או להתבשר בבשורה טובה. בעצם האירוע יש משהו שונה, שובר שגרה ולא צפוי. האם שגרה זה רע? ומה כוחו של שינוי?
רוב בני האדם חיים בהרגל יומיומי: עושים, רצים, עובדים, אוכלים, מבלי לתת תמיד את הדעת על מה ואיך. במקרים רבים אנו פועלים כרובוטים, כמכונה משומנת היטב שיודעת את תפקידה ופועלת בהתאם. כך, אמנם, העולם מתקדם, ודי במהירות, תוך חיסכון בזמן יקר, אך “אליה וקוץ בה”- לעתים אנו מעבירים את חיינו בלי משים. הכל עובר כצל עובר.
רבנו בחיי בספרו “חובת הלבבות” (שער הבחינה), כותב שהאדם נולד לעולם כעייר – פרא. כלומר, האדם נולד ללא מודעות. הוא מקבל וחווה חוויות חיוביות, מתרגל אליהם ושוכח מהר. חוסר המודעות קיים במיוחד בתפיסה כלפי מאורעות חיוביים. רוב הזמן אין לנו מודעות לכך שטוב לנו. המודעות אמנם נמצאת בשכל, בחלק הרציונאלי, בפוטנציאל הטמון בנו, אך כדי לחוש הכרת הטוב עלינו להפעיל את אותה מודעות והתבוננות שכלית.דווקא הדברים החשובים באמת הם השגרתיים, היומיומיים: קורת הגג שלראשנו, הילדים שזכינו להביא לעולם, הבריאות היחסית שלנו ועוד. למרות שהם חלק מחיינו ונתפסים כמובנים מאליהם, אם נתבונן טיפה, נראה שבלעדיהם חיינו אינם חיים. לדוגמא, הזוגיות שלנו. הרי כבר התחתנו פעם, והיה לנו טוב שמח. היום חיי הנישואין הם משהו שאפשר בעיקר להתלונן עליו… הם הפכו להיות שגרתיים ולעיתים אף משעממים וחסרי כל ריגוש. נכון שבן או בת הזוג חביבים וטובי לב, אך משהו חסר. כך יוצא שאנו עלולים להחמיץ דברים רבים וטובים שקורים לנו מידי יום, ולתת עליהם את הדעת רק אם חלילה קורה משהו. אז אנו נזכרים בחסרונם ומרגישים צורך להודות, לברך, ולבקש את כל אותם הדברים הכל כך שגרתיים ומובנים מאליהם.
החידוש שבשגרה
כותב דוד המלך בתפילתו לבורא יתברך: “שבתי בבית ה’ כל ימי חיי …ולבקר בהיכלו” (תהלים כז, ד), ומלמד אותנו שהאדם צריך לשאוף להרגיש את רצון ההתקרבות לה’, ובכל פעם להתרגש ולהתחדש, כמו המבקר שחוזר והולך.
על השאלה כיצד ניתן לעשות זאת, אם בכלל, עונה רבנו בחיי בשער השמיני: “חשבון- הנפש”: התחדשות נעשית על ידי התבוננות ובניית מחשבות חדשות ויזומות. רבנו בחיי מצטט את דוד המלך שאומר: “חישבתי את דרכי ואשיבה רגלי” (תהלים קי”ט, נט): “רגלי”, מסביר רבנו בחיי, רגלי הנפש. אלו הם ההרגלים שלנו, המחשבות האוטומטיות שבנפש. עלינו לבודקם כשהם כבר לא מתאימים לנו, כשהם כבר לא משרתים אותנו לחיוב וכשהם גורמים להרס השלום בנינו לבין עצמנו ובנינו לבין זולתנו. מוסיף רבנו בחיי ואומר שהאדם צריך לתת אל ליבו את מה שהוא מעוניין. ככל שאנו חושבים מחשבות אוטומטיות, מחשבות לא יזומות, כך אנו נהפכים להיות נשלטים על ידי רגשותינו במקום ההפך. מן הראוי שנתבונן ונגרום למצב של דו-שיח בין השכל ללב. הרגש חשוב, אך כדי לברר אותו צריך להשתמש כל העת בכוח ההיגיון והבינה. כך נלמד להבחין מה נכון לנו ולהתנהלות היומיומית שלנו.
לדוגמא, איך אנו רוצים להמשיך את הזוגיות שלנו? האם לחזור שוב ושוב על אותן המריבות שלא מקדמות אותנו לשום מקום או להיפך; ליצור כיוון מחשבה שונה ממה שהיה עד היום: לבחור כיוון חדש, להיות אמיצים ולפתוח חלון חדש דרכו יפציע אור חדש, עלינו ועל סביבתנו.
רובנו הפכנו להיות מגיבים: לחדשות, לפרסומות, למה שאומרים אחרים. אך אנו יכולים גם אחרת לגמרי. אנחנו יכולים להחליט מה נכון וטוב לנו וגם לומר “זה לא מתאים לי” וליזום את המחשבות והמעשים שלנו. הרווח יהיה עצום. ראשית, החיים יהפכו ליותר מעניינים ומאתגרים – יש לנו משימות, אנו לא פועלים רק מפני שכך עשינו אתמול ולכן עושים זאת היום שוב. שנית, מערכות היחסים שלנו ישתנו. השינוי בגישה מעניק מבט אחר וחדש. לאחר שבדקנו וראינו שמה שעשינו עד היום פשוט לא עבד, יש לנו את היכולת להחליט לפעול אחרת. נדרש לשם כך אומץ ועוצמה, בהתחלה זה מוזר, אולי אפילו קשה, אך כשממשיכים ולא מוותרים רואים את ההבדל.
