דבר ידוע הוא שחכמי ישראל התחבטו ביחסם על שיר השירים מכיוון שבמבט שטחי התכנים בו יכולים להתפרש בצורה לא ראויה מכיוון שהם עוסקים ביחסים שבין אהוב לאהובתו. בסופו של דבר, שיר השירים לא נגנז מכיוון שכולו משל של מערכת הקשרים בין הקב”ה וכנסת ישראל.
אחד הפסוקים המדברים על קשר זה הוא “אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים[1]“. כנסת ישראל אומרת שיש מצב שהאדם מתקרב לקב”ה ויש מצב שבו הקב”ה מתקרב לאדם, ומסביר הב”ח[2] שהפסוק מדבר על חודש אלול כי אני לדודי ודודי לי ראשי תיבות אלול וכל תיבות אלו מסתיימות באות י כי ה4 יודים מורים על 40 יום שבין אלול ליום כיפור, ועל ידי שהאדם מעורר את עצמו להתקרב אל השם בחודש אלול ע”י תשובה בבחינת אני לדודי הוא זוכה שאחר כך בחגי תשרי הקב”ה מתקרב אליו ומתגלה בנפשו פנימה בבחינת דודי לי.
רקע היסטורי
יציאת מצרים, כידוע, הייתה בטו ניסן ולאחר מכן התרחשו מאורעות של ניסים גלויים: קריעת ים סוף בכ”א בניסן, המתקת המים במרה, ויחן שם ישראל נגד ההר בר”ח סיוון ומעמד מתן תורה בז בסיוון בהר סיני. הקב”ה נותן לנו את התורה ומוסר למשה את הלוחות ומשה רבינו נשאר 40 יום ולילה בהר ולומד את התורה כדי ללמדה את בני ישראל[3]. לאחר 40 יום יורד משה רבינו מן ההר ורואה שעם ישראל עשה עגל מסכה מכיוון שחשבו שמשה מת ועבדו את העגל תוך כדי שהם קוראים “אלה אלוהך ישראל אשר הוציאוך מארץ מצריים”. משה רבינו שובר את הלוחות[4] .
אם נחשב את מספר הימים מזמן נתינת התורה – חג שבועות – ועד שבירת הלוחות, דהיינו 40 יום נגיע לתאריך יז בתמוז. באותו זמן נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה, הקב”ה כעס ומידת הדין קטרגה על עם ישראל, ומשה רבינו עולה ל40 יום נוספים, מנסה לפייס את הקב”ה והקב”ה ממאן לסלוח[5].ומשה רבינו עולה שוב להר סיני ל40 יום נוספים ומתחנן לפני הקב”ה שיסלח לעם ישראל וביום ה40 הקב”ה מודיע למשה רבינו “סלחתי כדברך” היום בו הקב”ה הודיע למשה רבינו שהוא סולח לעם ישראל נקבע ליום סליחה וכפרה – יום כיפור ולא רק יום זה אלא כל ה 40 יום שקדמו לו שנמצא שמתחילים בר”ח אלול. לכן ימים אלו הם ימי מחילה וסליחה ובני עדות המזרח אומרים בהם סליחות ואף בני אשכנז תוקעים בשופר כל החודש ואומרים סליחות בשבוע האחרון של חודש זה ובסידור האריז”ל[6] מובא שימים אלו מיוחדים בכך שמאירים בהם י”ג מידות הרחמים.
המלך בשדה
ידוע משלו של בעל התניא זי”ע[7] על ימים מיוחדים אלו והארת יג מידות הרחמים. מדוע ימים אלו שמאירים בהם יג מידות הרחמים הם ימי חול ולא נחגגים כשבת או יום טוב?
ההבדל בין יו”ט ושבת לבין ימי החול הוא שבימי יו”ט ושבת מאירה הארה אלוקית מיוחדת השונה משאר הימים. כדי שנוכל לקבל מהארה קדושה זו עלינו להתקדש ולהפשיט את עצמנו מענייני החולין, ולכן אסורה מלאכה בימים אלו. וככל שהקדושה יותר נעלית כך נדרשת מהאדם יותר הפשטה והבדלות מענייני החולין על מנת שיוכל להתאים את עצמו לגילוי הנעלה. לכן לפי רמת הקדושה באותו מועד נגזרים האיסורים השונים עליו – במועד אסור לעשות מלאכות אך מותר צורך אוכל נפש, ובשבת אף מלאכת אוכל נפש נאסרה. ביום כיפור שבה מאירה קדושה יותר נעלית אף משבת אסורים 5 עינויי נפש ע”מ לפרוש לגמרי מהעולם הזה ולהדמות למלאכים.
במשל זה מתבאר שיש הבדל בין המלך כשהוא בהיכל מלכותו שלשם רק יחידי סגולה הולכים ובעיתים מיוחדים לבין כשהוא בשדה שכל מי שרוצה רשאי לראותו. הנמשל הוא שכאשר המלך הוא בהיכלו אדם צריך להיות בדרגה רוחנית גבוהה ע”מ להתקרב לקב”ה כמו בשבתות וחגים וזאת ע”י התבדלות מענייני החולין. החידוש של חודש אלול הוא שהמלך בשדה -הגילוי האלוקי נמשך לכל אחד בכל מעמד ומצב למרות שהוא עסוק בענייני חולין. המלך כאן וניתן לגשת אליו, רק דבר אחד נדרש מהיהודי – לצאת ולקבל את פני המלך כלומר לקבל עול מלכות שמים. התבוננות בקירוב זה של הקב”ה צריכה לעורר באדם לעשות כל מה שיכול לבוא לקבל את המלך מתוך שמחה ורננה.
משל זה מהווה נקודת מבט וגישה מעניינת ומיוחדת על חודש אלול המפיחה רוח חיים מסוג שונה ומיוחד:
כשאנו מתבוננים בימי ראשית השנה, וכמה מיוחדים הם, אנחנו יכולים לקבל תוספת כוח לקבל החלטות משנות מצב ופורצות דרך. לא רק במישור שבין אדם למקום אלא בבית שלנו כגון בחינוך הילדים ובין איש לאשתו או אדם לחברו. זאת מכיוון שמתחילה תקופה חדשה ונפתח דף חדש והקב”ה משפיע עלינו שפע ברכה והצלחה מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה בכל התחומים בבריאות, אושר, ילדים ופרנסה בשפע, בכל המצטרך בטוב הנראה והנגלה.
[1] שיר השירים פרק ו פסוק ג.
[2] או”ח סימן תקפא.
[3] וְאַתָּ֗ה פֹּה֘ עֲמֹ֣ד עִמָּדִי֒ וַאֲדַבְּרָ֣ה אֵלֶ֗יךָ אֵ֧ת כָּל־הַמִּצְוָ֛ה וְהַחֻקִּ֥ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תְּלַמְּדֵ֑ם…
…וָאֵשֵׁ֣ב בָּהָ֗ר אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔לְתִּי וּמַ֖יִם לֹ֥א שָׁתִֽיתִי: (דברים פרק ה פסוק כח ופרק ט פסוק ט.)
[4] וָאֶתְפֹּשׂ֙ בִּשְׁנֵ֣י הַלֻּחֹ֔ת וָֽאַשְׁלִכֵ֔ם מֵעַ֖ל שְׁתֵּ֣י יָדָ֑י וָאֲשַׁבְּרֵ֖ם לְעֵינֵיכֶֽם (דברים פרק ט פסוק יז.)
[5] וָֽאֶתְנַפַּל֙ לִפְנֵ֨י יְקֹוָ֜ק כָּרִאשֹׁנָ֗ה אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔לְתִּי וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתִ֑יתִי עַ֤ל כָּל־ חַטַּאתְכֶם֙ אֲשֶׁ֣ר חֲטָאתֶ֔ם לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י יְקֹוָ֖ק לְהַכְעִיסֽוֹ: (דברים פרק ט פסוק יח.)
[6] סידור האריז”ל סדר כוונות ר”ח אלול.
[7] “משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו ואח”כ בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כי אם ברשות ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה”. (לקוטי תורה פרשת ראה עמ’ לב.)
