דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי:
שלשה תרומות נאמרו בפרשה: א: תרומת בקע לגלגלת לאדני המשכן, ב: בקע לגלגלת לקנות מהם קרבנות ג: לבנין המשכן נדבת כל אחד ואחד. רש״י.
בספר “אזנים לתורה” מספר הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ״ל, רבה של לוצק, על דברים שנשא בפני משלחת עיתונאית שבאה לסקור פעולת מגבית שנערכה למען ישיבות ליטא.
היה זה כשהגיע יחד עם עוד כמה רבנים לוורשא הפולנית. המשלחת הרבנית בקשה לעשות למען ישיבות ליטא, שעמדו בפני מצוקה כלכלית חריפה. בתוך הדברים קם אחד העיתונאים כדי לשטוח שאלה פרובוקטיבית.
אותה תקופה עשה גם הגאון רבי מאיר שפירא זצ״ל למען ישיבתו המפורסמת שבלובלין. הוא ערך מגביות רבות ברחבי הפזורה היהודית שבפולין. התרמותיו נשאו פירות ולעיני יהדות פולין קם ונבנה מבצר התורה החסידי הגדול שבלובלין, מודל החיקוי לוולאז׳ין הליטאית.
“האם לא מוטב היה שהכסף אשר נאסף בימים אלה ברחבי פולין, והמיועד להקמתה של ישיבה חדשה, ילך לפיותיהם של הבחורים הרעבים, הנמצאים כבר בישיבותיהם הישנות של ליטא”?, שאל – התריס אותו עיתונאי.
מגמתה של השאלה היתה ברורה. צריך היה למצוא את האיש שיענה לכסיל כאיוולתו. איש זה נמצא בדמות רבה של לוצק, אשר נודע כחכימה דיהודאי. כשהוא נושא עמו את מיטב כשרונו הרטורי, פתח רבי זלמן בתשובתו: כאשר התורה דואגת לאיסוף כספים למטרת קרבנות הציבור, דוגמת תמידין ומוספין, היא עושה זאת דרך הטלת חיוב קבוע ומוגדר על כל יחיד ויחיד, עני כעשיר. כל אחד מחוייב לתת מחצית השקל אחת לשנה. ומאידך גיסא, כאשר הקב״ה מצוה על הקמת המשכן, אין בצווי כל חיוב מוגדר המוטל על כל אחד. התורה מסתמכת על נדבת לבם של בני ישראל ודי לה בזאת: “מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי” (שמות כה, ב).
אם אמנם סומך הקב״ה על היענותם מרצון של בני ישראל, מדוע לא נהג כך גם בשעה שציווה על התרומה למען קורבנות ציבור?
אלא, המשיך רבי זלמן, הבדל גדול בין שתי התרומות. קורבנות התמידין והמוספין חביבים, אמנם, לפני המקום יותר מהמשכן, שהרי בנין המשכן אינו דוחה את השבת ואילו הקורבנות דוחים את השבת. ועם כל זאת, נטייתם הטבעית של התורמים גדולה לבנית המשכן יותר מאשר להקרבת הקרבנות. שכן, הקרבן כלה ונשרף על גבי המזבח ודבר לא נשאר ממנו, ולעומת זאת הרי בנין המשכן ניצב וקיים. ודברים חיים וקיימים, כאלה שרישומם נשאר ואינו כלה, הבריות ששים לתרום כהנה וכהנה. תמיד הם ראו את תרומתם כנגד עיניהם, מעין מזכרת מצוה נעימה הגורמת סיפוק.
מה עוד שלפעמים שלט גדול מכריז על תרומתו של הנדבן. הקורבנות יקרים יותר, אך יותר צריך לזרז כאשר המגבית היא למטרת קרבנות הנשרפים על גבי המזבח.
והוא הדין, סיים את דבריו רבה של לוצק, באשר למגביות הנערכות למען ישיבה. קל מאד להתרים למען קנית מגרש או למטרת הקמת בנין. אך קשה יותר לפתוח את הכיסים למען מימון ארוחותיהם של תלמידי הישיבה. כלכלתם של תלמידי החכמים היושבים והוגים בתורה חביבה מכל לפני הקב״ה, אך קשה למצוא את התורמים שיסכימו להוצאה זאת.
יודע אני, הוסיף הרב מלוצק, כי גם לגאון מלובלין מצפים ימים קשים לאחר שבנינו יעמוד לתפארת והוא יצטרך לדאוג לכלכלתם של התלמידים. תחזיתו של הרב מלוצק התקיימה. כי חכם הרי עדיף מנביא.
ובנוגע לאדני המשכן, שחייבה התורה לתת, את כל אחד ואחד “בקע לגלגלת”, יש גם בזה נימה פסיכולוגית, שאמנם מרבים העם לתת על בנינים, אבל רק לאחרי שיש כבר יסוד לבנין … אבל טרם שהונח היסוד, אינם מאמינים בהעסקנים, ולפיכך הי׳ הכרח לקחת מחצית השקל ליסוד המשכן, כך אפשר לומר בדרך צחות.
לסיום נוסיף שדרך התורה, אשר עלה משה אל ההר לקבלה, היא חסימת התאוות, המוציאות את האדם מן העולם, והנקנות, ע״פ רוב, בכסף וזהב. וטרם שנתן ה׳ למשה את לוחות העדות, ציוה עליו ל,,צרף” את ישראל ולנסותם בכסף וזהב: כל איש אשר ידבנו לבו לתת מכספו וזהבו לשם ה׳, הרי הוא מוכן ,,להקדיש” את לבו (ולא תתורו אחרי לבבכם) לעבודת ה׳ ושמירת מצוותיו.
ואם ימצאו ביניהם נדיבי לב כאלה עד כדי בנין משכן לשמי, אמסור לך את תורתי בעדם: ,,ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”. (מאזנים לתורה הרב סרוצקין פרשת תרומה ע’ רמא).
