רבים חושבים שעצם המחשבה או דיבור על אירוע שלילי מביאים מזל רע. ישנם רבים שאף תומכים בגישה זו על יסודות יהודיים הלכתיים ורעיוניים. אמנם יש ערך וחשיבות לחשיבה חיובית ואופטימית, בפרט כאשר מדובר בחיי הנישואין כאשר בני הזוג הצעירים עומדים להתחיל שלב חשוב בחיים ולהיכנס יחד בברית הנישואין, אך למרות כל זאת, ההלכה היהודית מתייחסת בחיוב לחשיבה מקדימה ‘על כל צרה שלא תבוא’.
דווקא בחיי הנישואין חייבו חז”ל התייחסות מקדימה למקרים שאף אחד לא חושב עליהם כאשר הוא עומד תחת החופה. התייחסות זו באה לידי ביטוי בכתובה הבנויה מרשימת התחייבויות של החתן לכלתו הן במצב שהנישואין ימשכו, וישרור שלום, והן למצבים פחות משמחים כגון גירושין, פטירת החתן, ואפילו נפילה בשבי ח”ו.
במהלך הדורות וההתפתחויות הכלכליות, פעמים רבות נוספו הסכמים ממוניים גם בכתבי ה’תנאים’ אותם ערכו המחותנים ובני הזוג בשעת ההתקשרות הראשונית [קשרי השידוכין]. למרות שבדרך כלל עסקו התנאים בהתחייבויות לקראת החתונה, במקרים רבים הם כללו התייחסות לחלוקת הנכסים והרכוש בין הצדדים, ולעיתים הייתה בהם גם התייחסות למקרה של פירוק וגירושין.
המצב החוקי וההלכתי כיום
כיום גם בתי הדין הרבניים מוסמכים לדון בחלוקת הרכוש, רק בכפוף לחוק יחסי ממון בין בני זוג (תשל”ג-1973). על פי החוק, חלה על הרב רושם הנישואין לידע את בני הזוג בשעת הרישום, שאם לא יערכו הסכם ממון בעל תוקף חוקי, יחולו עליהם ממילא החוק והוראותיו. במצב כזה גם על פי ההלכה נהגו לחייב מכוח ההסכם, על הנישאים מאז שנת תשל”ד, שהיא שנת תחולת החוק למעשה.
על פי החוק הנ”ל, כל רכושם של בני הזוג יחולק [או ליתר דיוק בלשון החוק- יאוזן], עם פקיעת נישואיהם (כלומר: גירושין, או פטירת אחד מהם ח”ו) או בתנאים מסוימים אפילו אם נפתחו הליכים משפטיים בין בני הזוג, או התגלע קרע ביניהם. אמנם, אין החוק מתייחס לממון שרכש כל אחד מבני הזוג קודם לנישואין, או שניתן לו במתנה או בירושה אחרי הנישואין, אך ברור שנטל ההוכחה על כך יהיה מוטל על הצד שמבקש לשמור על זכויותיו מפני חלוקה.
יש לציין כי על פי החוק לא די לרשום נכס כל שהוא על שם אחד מבני הזוג כדי להבטיח שבמצב של חלוקת הרכוש נכס זה לא יחולק, כמו כן עומדת לבית המשפט זכות ‘בנסיבות מיוחדות’, אם עדין לא הוכרע אחרת, להוסיף נכסים מסוימים שהיו בעבר ביד בני הזוג, או לקבוע חלוקה לא שוויונית של הנכסים [מתוך ראיה לעתיד כמו כושר השתכרות וכד’].
אמנם לגבי הכתובה נאמר מפורשות כי אינה נכללת בהסדר החלוקה. לכן יכולה האשה לדרוש את הכתובה לאחר שהוסדרה חלוקת הרכוש. אך אם הדבר תלוי רק בבית הדין, בדרך כלל נפסק כי חלוקת הרכוש כוללת כבר גם את חיובי הבעל על פי הכתובה. בנוסף, גם אם בדעתם של בני הזוג לדון רק על פי דיני התורה, יצטרכו להעלות זאת כהסכם כתוב. [או במקרה והגיעו לדון בפני בית הדין הרבני להצהיר על כך בפני הדינים].
מהו ‘הסכם ממון’?
הסכם ממון היא הדרך החוקית היחידה המאפשרת להגיע להסכמות ברורות בשלב מוקדם, ולמנוע בכך חילוקי דעות, אי הבנות וחיכוכים בהמשך. בהסכם, מעלים שני בני הזוג על הכתב את ההסכמות ביניהם בצורה ברורה ומפורטת ככל הניתן. הסכם נעשה בדרך כלל לפני הנישואין אך יכול בהחלט להיערך גם בכל שלב לאחר מכן.
חשוב לדעת, כי במצב החוקי כיום, כל סיכום בין בני הזוג לגבי יחסי הממון ביניהם אינו תקף אלא אם נעשה בכתב, ואושר על ידי המוסמכים לכך על פי ‘חוק יחסי ממון’. על פי חוק זה יכול לאשר את ההסכם הרב רושם הנישואין אם הוא נעשה לפני הנישואין או בשעת הנישואין, או על ידי בית הדין הרבני, בית המשפט לענייני משפחה, או בתנאים מסוימים על ידי נוטריון. יש להדגיש שמלבד רושם הנישואין, חייבים כל המאשרים הסכם בעניין יחסי הממון לוודא שהצדדים הבינו את הנכתב בחוזה ואת המשמעויות של ההסכם ועשו זאת ללא כפיה ובצורה חופשית.
למי כדאי לערוך הסכם ממון?
אמנם פעמים רבות תתעורר התנגדות לעריכת ההסכם, ולעתים תהיה הצעה כזו מלווה בהרבה אי נעימות, ואף לעורר תרעומת ותהיות לגבי המסתתר מאחורי הרעיון. ואמנם, אם אכן בני הזוג נישאים ללא כל נכסים קודמים או “נכסי קריירה”, סביר להניח כי אין הם רואים כל צורך בעריכת הסכם כזה. כך גם אם בני הזוג הגיעו לנישואין מעמדות השקעה שוות פחות או יותר [כמו השקעה שווה בדירה, השכלה מקצועית שוות ערך וכד’], שהסברא היא שבמשך השנים גם אם הונם יגדל יש מן הצדק לחלקם בשווה. לפיכך התקבל הנוהג בדרך כלל כי רק בני זוג המגיעים לנישואין בגיל מבוגר יותר, כמו גם הנישאים בנישואין שניים, שבאמתחתם נכסים כל שהם, הן נכסים ‘ממשיים’ והן ‘נכסי קרירה’ או השכלה מקצועית מבטיחה, בוחרים לכרות ביניהם הסכם ממון. אמנם עם השינויים בנוהגים השונים, יתכן ויש מקום לחשוב גם לכל מי שמגיע למערכת הנישואין עם השקעה שונה, או יכולות שונות בין בני הזוג לבדוק את כדאיותו של הסכם ממון.
האם הסכם ממון יקוים בכל מצב?
הסכם הממון, ככל הסכם, יכול להיות כפוף לפרשנויות שונות, כמו גם לסירוב של אחד הצדדים [בדרך כלל הצד בעל האמצעים] והתחמקויות שונות מלקיימו. לכן כדאי בכל מצב, בשעת עריכת ההסכם וכל שכן כשמגיעים לידי מימושו, להיוועץ בבעל מקצוע בתחום, טוען רבני או עורך דין, כדי שלא להגיע למצב שעל אף שיש הסכם אין דרך לממשו.
פעמים רבות אחד מבני הזוג, ובדרך כלל מי שמתכנן את הגירושין מראש, מנסה להבריח חלק מהנכסים כדי להתחמק מקיום חלקו בהסכם. במקרים מסוימים מנסה בן הזוג לעשות פעולות ‘מחטף’, או לחילופין לסרב בשרירותיות לכל מיני פעולות שלדעתו ימעיטו את חלקו במהלך של גירושין. גם במצב כזה מומלץ מאוד לפנות לטוען רבני, כיון שבית הדין יכול במידה וישוכנע שאכן כך הם פני הדברים, למנוע פעולות מעין אלו ולוודא את קיומו של ההסכם.
על מה כדאי להקפיד כשעורכים הסכם ממון?
ככלל, חשוב מאוד לחשוב על המצב העתידי בטווח הנראה לעין, ובעיקר על מה שמעבר לו. בין השאר חשוב לבדוק, מה יקרה אם ישנם נכסים שלא הוצהר עליהם כרגע, [או שאינם ידועים], או מה יהיה אם אחד מהצדדים [או יורשיו] יתחמק מביצוע חלקו.
כיון שהסכם כזה הוא מטבעו ‘צופה פני עתיד’, ובדרך כלל בני זוג בשעת עריכת החוזה אינם יכולים לחשבן את כל האפשרויות, מומלץ שהחוזה יערך על ידי איש מקצוע בתחום, כדי שאם יצטרכו להפעילו [חס וחלילה] לא ימצא עצמו אחד מהצדדים עם הסכם ביד, אך ללא מה שהובטח בו.
לסיכום ניתן לומר כי למרות החשש מעיסוק במציאויות שליליות, בסופו של דבר הסכם ממון מאפשר רוגע לבני הזוג בידיעה שהם נכנסים למחויבות זוגית שלא תפגע בהם או בילדיהם בכל נסיבות שהן. אי הנוחות הזמנית מסתברת במקרים רבים כהכרחית וכמונעת אי נעימויות משמעותיות בהרבה בהמשך. בנוסף לכך, נעים וקל יותר לערוך את ההסכם באווירה טובה וחיוביות כששני בני הזוג מעוניינים בהצלחת הקשר, ומסיבה זו הסכמי ממון רבים נעשים מתוך רצון לבוא אחד לקראת השני ומתוך תפילה ותקוה משותפת לחיים טובים ומאושרים.
