וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם … לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם…
מדוע דוקא פנחס הוא שזכה לברית השלום?
האם קנאותו הבלתי פושרת אינה עומדת בניגוד גמור לשאיפת השלום?
רגילים אנו לראות במושג “רודף שלום” אדם נעים הליכות, המאיר פנים לבריות ללא אבחנה; אדם שלעולם לא יגיד מלה רעה על זולתו; אדם שכלל לא מתערב בנושאים השנויים במחלוקת.
לפי הגדרה זו, בודאי שלא ניתן לכלול את פנחס בקטגוריה של “אנשי השלום”. אדם שהורג איש ואשה בפני כל העם נחשב חותר לשלום?
אולם בהשקפת התורה, הדבר נראה שונה. אנשים מסוג הנ״ל, אמנם אינם “בעלי מחלוקת”, אבל משום כך עדיין לא ניתן להגדירם כ״רודפי שלום”. כי “שלום” אינו רק שלילת המחלוקת.
שלום הוא ערך חיובי! וערך זה, לא ניתן להשיג ב״שב ואל תעשה”, בהתעלמות מכוונת מנקודת המחלוקת. אלא הוא זקוק לכוח יצירה, היוצר את ההרמוניה שבין חלקי העם.
“שלום” הוא נכס יקר ואדם חייב להקריב לו את הכל, את כל זכויותיו ואת כל נכסיו; אך לעולם אל יקריב לו את זכויותיהם של אחרים ולעולם אל יקריב לו את זכויות הטוב והאמת האלוהית.
שלום אמת בין הבריות תלוי “בשלום כולם עם ה'”. מי שמעז להיאבק עם אויבי הטוב והאמת האלוהית, הרי בעצם מאבקו זה הוא מלוחמי ברית השלום בארץ.
מי שכובש את פניו בקרקע למען השלום המדומה עם הבריות ומניח להם לעורר מדנים עם ה’, הרי בעצם אהבת השלום שלו הוא נעשה חבר לאויבי ברית השלום בארץ.
נקודה חשובה, נקודת מפתח יש כאן: כשם שאין קיום לעם ישראל לא קשר עם יוצרו, כך גם השלום בעם ישראל, האחדות בין יהודים, קשורים בקשר בלתי נפרד לשלום שבין ישראל להקב״ה: כל זמן שאיננו חיים בשלום עם השי״ת, לא ישררו יחסי שלום בין יהודים. ולכן רק מי שמסוגל לדאוג ליחסי שלום בינינו לאבינו שבשמים, ניתן לו המפתח להשראת השלום בתוכנו!
אלה שראו את שבט שמעון בקלקלתו, וישבו באפס מעשה, בודאי לא עשו זאת מתוך הזדהות עם מעשיהם. מדוע בחרו לשתוק ולהבליג?
משום שחששו מריב אחים, מפילוג בעם. אך הם טעו !…
מי הוא האיש, שבכוחו לחולל את כל זה?
מעשהו האמיץ של פינחס הוא שהציל את העם והשיב לו את השלום עם ה’ ותורתו ועל ידי כך החזיר על כנו את היסוד לשלום אמת. וכך קרא ה’ לברית שנמסרה ללויים בדרך כלל: “החיים והשלום”. כך כותב הנביא במלאכי (ב ד-ד) לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי אָמַר ה’ צְבָאוֹת, בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא ו”יִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא”.
אומר הנביא: מסרתי לו את הברית הזאת מחמת המורא, שהוא ירא רק ממני וכפף את ראשו בראש ובראשונה מפני שמי.
כל עוד שהאחדות באה על חשבון של חילול השם, אין לאחדות כזו שום ערך. אדם אחד בלבד הבין נכון – פנחס. לא רק הקנאות בערה בו כשדקר את זמרי, אלא גם השאיפה לשלום, הנחתה אותו במעשהו זה! בכך שקנא לאלהיו, הכשיר את הקרקע להשראת שלום ואחדות של אמת בין כל חלקי העם. ואם בעיני עם ישראל היה נראה פנחס כמעורר מדנים, כבעל מחלוקת, בא הקב״ה וגילה את האמת: פנחס – הוא, ורק הוא, ראוי לשמור על “ברית השלום”! (ע״פ הרש״ר הירש)
