וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה’ אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם..
לכאורה, מהו שנאמר ‘וישמע יתרו’?! וכי רק הוא שמע?! הלא אנחנו אומרים בכל יום ‘שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת ‘!
מעשה נפלא בספר שיח זקנים. המעשה היה בדור הקודם, לפני כתשעים שנה בארצות פולין היה איש אלקים קדוש ונורא, ושמו רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצא, וכפי שנקרא בספרים – האדמו”ר מאוסטרובצא.
הוא היה גאון ושקדן מופלג מאד , ומפורסם בעולם שצם במשך ארבעים שנה. זה דבר פלא, לצום במשך ארבעים שנה כל היום ורק בלילה לשתות איזה כוס חלב ולאכול משהו. ומה הוא עשה במשך הצום? – למד כל היום.
יש אחד שכשעושה תענית , שוכב במיטה כל היום… אבל הוא היה שוקד על התורה בהתמדה עצומה, והיה אב בית דין ופוסק הלכה מופלג והלימוד שלו היה בעיון עמוק מאד, ואפשר לראות את העמקות ואת החשבונות שלו בספריו ‘תורה אור’, אשר הם מבהילים הרעיון .כמעט שאין לו חבר ורע בעיון העמוק ובפלפולים שלו בתורה, היות והוא צם במשך ארבעים שנה, אפשר להבין שהוא היה חלש וחולה.
פעם אחת, לעת זקנתו, בעת שהיה גם זקן וגם חלוש, היה איזה מקרה של פיקוח נפש והוצרכו לעשות מגבית דחופה של צדקה. הרב, עם כל גילו וכל חולשתו, אמר שהוא לוקח את זה על עצמו, אכן כיתת רגלים והתאמץ כדי להביא להצלחת המגבית. אחרי כמה שעות שטרח ויגע בענין, ראה שעדיין חסר לו סכום גדול .
באותה העיר התגורר יהודי עשיר מופלג , אלא שלפי רוב עשרו – כך גודל קמצנותו, האדמו”ר מאוסטרובצא ראה שאין לו ברירה ומוכרחים לגייס את סכום הכסף החסר, והחליט לגשת למעונו של אותו עשיר, הגיע אליו ודפק בביתו.
ראה העשיר את גאון הגאונים רבה של העיר, דופק בפתח הבית, ופתח ושאל למבוקשו, ‘מה כבוד הרב רוצה’ אמר לו הרב, ‘אגיד לך ללא כחל וללא שרק’, אני זקוק לסכום גדול עבור צדקה, ואתה יכול לסייע לי בזה, אמר לו העשיר, הלא כבוד הרב יודע, שמימי לא נתתי צדקה, ואם אני אתן עכשיו צדקה, אני אכנס בספק של ברכת שהחיינו… לפי שזו מצוה חדשה בשבילי… הרב יודע שאני לא יכול לתת צדקה, אז בשביל מה הוא טורח עם כל זקנתו וחולשתו לבוא אלי?! חבל. על הרב לדלג על הבית שלי, ולא לטרוח לחינם.
הרב התחיל להסביר לו על מעלת הצדקה ועל הצורך הגדול שיש עכשיו, אבל אחרי כל ההסברים אמר לו העשיר, כבוד הרב, אני מצטער, אבל אני לא יכול לתת.
אמר לו האדמו”ר מאוסטרובצא, אם אתה לא יכול לתת – בסדר, מה אפשר לעשות ?! אבל זאת יש לי בקשה אחת בשבילך!
העשיר אמר, אם הבקשה לא כוללת כסף – בשמחה. למה לא?
אמר לו האדמו”ר, תחזור בבקשה אחרי מה שאני אומר: “אני לא יכול לתת כסף לצדקה”, חזר העשיר על המילים האלו, “אני לא יכול לתת כסף לצדקה”.
אחרי זה אמר לו האדמו”ר, תחזור אחרי שוב, “אני לא יכול לתת כסף לצדקה”, והעשיר חזר אחריו. וכך חזרו האדמו”ר והעשיר על המשפט הזה שוב ושוב, במשך זמן רב, אולי חצי שעה או שעה, כך הם עומדים וחוזרים על זה שוב ושוב, עד שפתאום עצר העשיר וצעק: מה?! וכי אני לא יכול לתת?! אני כן יכול לתת!!
הנה לך המפתחות כבוד הרב, ותקח כמה שאתה צריך. נגש האדמו”ר ולקח את שלוש מאות הרובלים שהיו חסרים לו לצורך המגבית ההיא מה פשר המעשה?! למה פתאום העשיר שינה את דעתו?! מפני שעל העשיר היה לשמוע ולהבין היטב את מה שהוא אומר “אני לא יכול לתת כסף”, עד עכשיו הוא אמר ‘אני לא יכול לתת’ ובזה פטר את עצמו, בלי לדעת מה שהוא סח, אבל ברגע שבו הוא לא רק שמע אלא גם קלט והפנים את מה שהוא אומר שהוא לא יכול לתת, הוא הזדעק כנגד זה ‘והלא אני יכול לתת ‘…..
וזה מה שאומר הפסוק ‘וישמע יתרו’?! הלא כולם שמעו! באמת, נכון הדבר. כולם שמעו וכולם ידעו על הניסים והמופתים שעשה ה’ לישראל. אבל השאלה היא מה הם עשו עם השמיעה שלהם. וזהו שכתב רש”י: וישמע יתרו – מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, הרבה שומעים, אבל זו שמיעת האוזן גרידא. הם שמעו על כל הניסים, התפעלו, והמשיכו הלאה את חייהם כרגיל.
יתרו שמע שמיעה אחרת, שמיעה עם הבנה, עם עומק ועם קבלה, כלשון הכתוב ‘שמע ישראל, שהכוונה היא תקשיב, תבין, ותפנים ללב, ואת השמועה הזו תירגם יתרו לידי מעשה, ובא אל ישראל. ‘ויחד יתרו’ – התגייר יתרו והצטרף אל כרם בית ישראל. (מגיד דבריו ליעקב – יתרו)
