האבלות ומשמעויותיה אינם מצויים בדרך כלל בתודעתו של האדם שכן לעיתים, האבלות “נופלת” על האדם “כרעם ביום בהיר”, מבלי ששמע או ידע קודם לכן מהו אובדן, וכיצד נחלצים מהשפעותיו הקשות. המנהג הנפוץ בקרב הציבור הוא שלא לעסוק בנושא זה ואף לא לחשוב אודותיו. אולם אין לנו להתעלם מהעובדה כי טבעו של עולם הוא שעניינים אלו (הפן התודעתי והפן ההלכתי) אינם נשארים תמיד בגדר “דרוש וקבל שכר”, אלא קורה שהם מקבלים אקטואליות מעשית, והופכים בין רגע להיות “תורת חיים” למי שנגזר עליו להיזקק להם, לעסוק בהם הלכה למעשה תוך התמודדות עם השלכות האבלות והלכותיה. להלן נסקור כדוגמה כמה הלכות ומנהגים באבלות, שתכליתם היא להקל על האדם האבל את ההסתגלות למצב החדש אליו נקלע, לסייע לו להפנים את ההעדר ולהוציא מליבו החוצה את רגשותיו העזים ביחס לפטירה בכלל, וביחס לבן המשפחה שאיבד בפרט.
כיצד הלכות האבלות מסייעות בהפנמת האובדן ומניעת הדחקה?
הלכות האבלות מסייעות בהפנמת האובדן ומניעת הדחקה בכך שהן מחייבות את האבל להתכנס בתוך עצמו, לחשוב ולהתבונן באובדן, ולא להדחיק את הצער. לדוגמה, אחד מהלכותיו של האבל בימי השבעה הוא שלא ירבה בדברים ובשחוק, כפי שנלמד מהגמרא במסכת מועד קטן (דף טו) שאמר הקב”ה ליחזקאל “האנק דום”. מצב זה של שתיקה והתכנסות אינו רק תגובה טבעית, אלא הלכה מפורשת הנועדה לאלץ את האבל להפנים את האובדן והצער, ולא להרבות בשיחה ובשחוק עם הסובבים, פעולה העלולה להיות הרסנית בטווח הארוך. בנוסף, הקפדה יתירה ישנה שלא יעסוק האבל בענייני שמחה, ואף נאסר עליו ללמוד תורה המשמחת לב או להחזיק תינוק בחיקו, כדי למנוע ניתוק מתחושת האובדן. חז”ל גם אסרו עניינים נוספים כמו עשיית מלאכה, יציאה מהבית, וקריאת עיתונים, כדי שלבו יהיה פנוי לחשוב ולהרהר באובדן. חוסר נוחות מכוון, כמו הסרת נעליים וישיבה על הקרקע, משדר ש”אין עסקים כרגיל” ומאלץ התרכזות בצער. חיוב הבכייה בשלושת הימים הראשונים, ההספד, ושלב ניחום האבלים תורמים אף הם לתהליך הפנמת הצער ואי הדחקתו, תוך מתן אפשרות לאבל לפרוק את משא יגונו בקצב הנכון לו. גם ההגבלות המוטלות על האבל בשנת אבלו הראשונה, כמו הימנעות מאירועי שמחה ומוזיקה, מאלצות אותו להיזכר ולשקוע באבלותו, ומונעות ממנו להדחיק את זיכרון קרובו ואת כאבו הפרטי.
הקפדה יתירה ישנה שלא יעסוק האבל בשבעת ימי אבלו בענייני שמחה. הנהגה רגילה וכל שכן סממני שמחה עלולים לנתק את האבל מתחושת האובדן, מה שעלול להיות בכיה לעתיד, כאשר יחזור לימי השגרה ולא יוכל להשתלב בחיי העשייה כשראשו שקוע בתוך תחושת החידלון. עד כדי כך היתה הקפדת חז”ל בכך, עד שאסרו לאבל ללמוד תורת ה’ המשמחת לב וכן אסרו לו להחזיק תינוק בחיקו כל שבעה שלא יבוא לידי שמחת ילדים (שו”ע יורה דעה סימנים שפד, שצא).
גם עניינים נוספים היכולים להסיט לבו מאבלותו אסרו חז”ל וביניהם איסור עשיית מלאכה כל ימי השבעה, איסור לאבל לצאת מביתו כל שבעת הימים ואפי’ קריאת עיתונים, ספרי סיפורים, ספרי מדע וכד’ יש שאסרו עליו (שם סימנים שפ, שצג). כל זאת כדי שלא תוסט דעתו לענייני העולם ולא יהיה לבו פנוי לחשוב ולהרהר באובדן המונח לפתחו.
והיה אם בכל זאת יחשוב מאן דהו כי יוכל להמשיך ולנהוג הנהגה די רגילה בשבעת ימי אבלותו, באו חז”ל ונטלו ממנו כל עניני הנוחיות, כדוגמת הסרת נעליו, ישיבה ע”ג הקרקע או כסא נמוך, איסור רחיצה וכד’ (שם סימנים שפב, שפז, שפא). חוסר הנוחיות משדרת לאדם ש”אין עסקים כרגיל” – עליך להתרכז בצער ובאבדן ולהפיק מכך את מירב התועלת.
ההלכה מגבילה את ביטויי הצער באבלות כדי למנוע מצער מוגזם להזיק לחזרתו של האבל לחיים תקינים. חז”ל תיחמו את הצער בגבולות ראויים וסבירים, כפי שמודגם באיסור שריטת הגוף כביטוי צער על פטירת אדם (פרשת קדושים, גמרא מכות דף כ). דוגמה נוספת היא הגבלת הבכייה המוגזמת, כפי שמודגש בגמרא במסכת מועד קטן (דף כז) על פי הפסוק בירמיה “אל תבכו למת ואל תנודו לו” – כלומר, לא לבכות או להתאבל יתר על המידה. עם זאת, ההלכה גם מזהירה מפני מיעוט יתר בסממני האבל, שכן אדם שלא בוכה על קרובו נחשב לבעל “קושי לב” (ברכי יוסף, אבלות, סימן שצד). גבולות אלו נשמרים גם בעניין העלייה לקבר בשנה הראשונה, כאשר יש למעט בה, למעט בזמנים מיוחדים שנקבעו על ידי חז”ל: בסיום השבעה, בסיום השלושים, ובסוף השנה הראשונה (שו”ע יורה דעה סימן שמד).
מתוך הלכת ניחום האבלים נמצאנו למדים עיקרון נוסף ביחס למתן האפשרות לאבל לפרוק משא צערו. למרות החשיבות העצומה בהחצנת הצער ואי הדחקתו, אין לזרז או להכריח את האבל לתת פורקן לרגשותיו, ויש לאפשר לו לנתב את שיתוף הסביבה בקצב הנראה והנכון לו, ע”פ אופיו ותחושותיו. זאת מוצאים אנו בהלכה המובאת במסכת מועד קטן (סוף דף כח) הקובעת שאין למנחמים לפתוח בדיבור עם האבל עד שיפתח האבל בשיחה עימם. יש לתת לאבל את האפשרות להתבונן בדמות קרובו המת הנשקפת לו מתוך העובדות והסיפורים ששומע, להפנים את מצבו, את מהות החיים בעולם ואת כל אותם הדברים שיש לו להפיק מהאבלות ומהפטירה, ואין להפריעו מכך, עד שיגלה רצונו בשיחה. אולם עדיין אין לתת לו להתנתק לחלוטין מהסובב ולהסתגר בתוך עצמו, ואכן בספר ילקוט יוסף (אבלות, יא, א) כותב כי אם ניכר למנחמים שאין באפשרות האבל לפתוח בדיבור, יתחילו הם מעצמם לדבר אתו בענייני הנפטר ובשבחיו.
תופעת הפנמת האובדן ומניעת ההדחקה נצפית גם בלא להיכנס ולחפש בדקדוקי ההלכה, אלא מהידוע לכל יהודי באשר הוא, מהדינים של האבל בשנת אבלו הראשונה. כל ההגבלות המוטלות אז על האבל החל מהדרת רגליו מאירועי שמחה וכלה באיסור שמיעת מוזיקה וכלי זמר וכד’ (שו”ע שם סימן שצא), מאלצות אותו להיזכר ולשקוע באבלותו, ואינן מאפשרות לו להדחיק את זיכרון קרובו שהלך לבית עולמו, ואיתו גם את כאבו וצערו הפרטי. יותר מכך, לא רק ההגבלות המוטלות עליו במשך השנה הראשונה לפטירה מאלצות אותו לזיכרון זה, אלא דינים נוספים תיקנו חז”ל לאבל בתקופה זו, שמשמעותם המיידית היא – לא ניתנת לאבל האפשרות לשכוח את זכרונו של קרובו שהלך לבית עולמו. על כל צעד יזכרנו, כשניגש לפני העמוד לתפילה, כשאומר הקדיש לעילוי נשמתו, כשמזכיר שם אביו בעל פה או בכתב לא ישכח להוסיף “הריני כפרת משכבו”, ואפי’ כשיושב בבית הכנסת לא ימלט מהרגשת הזרות, כאשר נאלץ לשבת במקום לא לו, משום ההלכה שלא ישב אבל במקומו במשך השנה הראשונה (שו”ע שם סימנים שעו, רמ, שצג).
ההלכה מעודדת שיתוף הסביבה ביגונו של האבל כדי לפרוק את המשא הכבד מכתפיו של האבל ולחלוק אותו בין הסובבים, המסייעים בהקשבתם ובהשתתפותם הפעילה. מלבד ניחום אבלים, ישנן הלכות נוספות המורות על כך, במיוחד בתחום קריעת בגדיו של האבל. כיום, קריעת בגדי האבלים נעשית בזמן ההלוויה וההספדים, מה שגורם לשיתוף הבאים לחלוק כבוד אחרון למת בסממני צערם של האבלים. הלכה נוספת היא “מקרעין לקטן – מפני עגמת נפש” (מועד קטן דף כו), שמשמעותה שהרואים בוכים כאשר בגד הקטן נקרע, ובכך מתבטא השיתוף. גם הדין שקטן יאמר קדיש, אף לפני גיל חינוך, תורם להזדהות ושותפות סביבתית. בנוסף לשיתוף הסביבתי, חז”ל מצאו מקום לשותפות אישית בצער האבל, כאשר על שארי בשרו של האבל מוטלת החובה לנהוג קצת ממנהגי האבלות בפניו (שו”ע יורה דעה סימן שעד). שותפות אישית זו חלה גם על בן/בת הזוג, כאשר הבעל נאלץ לוותר על חלק מסימני החיבה בעת שאשתו שרויה באבלה.
תיחום הצער בגבולות הראויים
תהליך ההשלמה והשיקום באבלות מתבצע באופן הדרגתי ומדוד על פי ההלכה, באמצעות החצנת הצער מהכבד אל הקל. תהליך זה מתחיל עוד לפני הלוויה, כאשר קרוב הנפטר נכנס למסגרת של “אונן”, מצב הלכתי קשה המאלץ אותו להשתקע בענייני הפטירה, עד כדי איסור לימוד תורה וקיום מצוות (שו”ע יורה דעה סימן שמא). השלב השני הוא היום הראשון לאבלות, בו נאסרת גם הנחת תפילין. לאחר מכן באים שלושת הימים הראשונים לאבלות עם דיניהם המיוחדים, ואחריהם שאר ימי השבעה, המאלצים את האבל להשתקע בצערו. השלב הבא הוא תקופת ה”שלושים”, שדיניה קלים יותר אך עדיין כוללים איסורים כמו תספורת ולבישת בגדים מכובסים (שם סימנים שצ, שפט). לאבל על אביו או אמו, התהליך ממשיך לשנים עשר חודשי אבלות. לאחר תום תקופת האבל, האבל חוזר לחיי שיגרה, אך ממשיך לזכור את קרובו ביום היארצייט מדי שנה, ובכך שומרים חז”ל על זיקת האבל לעד. פריסה מתונה זו תורמת למיתון וניתוב רגשותיו של הקרוב למת, ומשלבת פורקן, חשיבה אישית והסקת מסקנות רוחניות וגשמיות מהאירוע המצער.
הלכה נוספת המבטאת עיקרון זה היא דין הבכייה המוגזמת. בגמרא במסכת מועד קטן (דף כז) מודגשת הגבלת הבכייה. לצורך זה מביאה הגמרא את הפסוק בירמיה הקובע “אל תבכו למת ואל תנודו לו”, פסוק המבואר בגמרא באופן זה – “אל תבכו למת יותר מדאי ואל תנודו לו יותר מכשיעור”. גם הבכייה, למרות מעלותיה לנפשו של האבל, עלולה להשיג מטרה הפוכה אם נעשית באופן בלתי מבוקר, את זאת חפצו חז”ל למנוע. לעומת זאת, נחטא לאמת אם לא נדגיש גם את דברי חז”ל אודות ההליכה לקיצוניות השנייה, מיעוט יתר בסממני האבל. אדם שלא מרשה לעצמו לבכות על קרובו נראה לסובביו כאדם חזק ומתגבר, אולם ידעו חז”ל גם ידעו שאין הדבר כלל לטובתו. עד כדי כך שכתב בספר ברכי יוסף בהלכות אבלות (סימן שצד): “מי שמת לו בן ולא בכה אפי’ דמעה אחת, מידה רעה היא, ומורה על קושי הלב”. אין לאדם לנסות ולהפגין הנהגה קשוחה כאשר זו אינה במקומה.
הלכה נוספת בה נשמרים הגבולות שבין הרצון להתרפק על הצער לבין החשיבות שבשמירת השיגרה, היא, העליה לקבר שבשנה הראשונה. מובא בהלכה שיש למעט כמה שיותר בשנה הראשונה לפטירה מלעלות על קברו של הנפטר (ספר זכרון אליהו בשם הזוהר). אולם זמנים מיוחדים קבעו חז”ל בהם יכול ואפי’ חייב לעלות על קברו של קרובו ולהתפלל לעילוי נשמתו והם: בסיום ימי השבעה, בסיום שלושים יום ובסוף השנה הראשונה (שו”ע יורה דעה סימן שמד).
כיצד ההלכה מגבילה את ביטויי הצער באבלות?
המעיין בעין חדה יבחין שישנה נטייה לשתף גם את הציבור הסובב את האבל בצערו של הקרוב למת. תועלת אחת העולה מכך היא, פריקת המשא הכבד מכתפיו של האבל בלבד וחלוקתו בין כתפות הסובבים היכולים לסייע לאבל בהקשבתם ובהשתתפותם הפעילה בנשיאה בעול צערו.
מלבד ההלכה שהוזכרה כבר לעיל והיא ניחום האבלים – שותפות ישירה של הקבוצה הקרובה בפריקת המשא הכבד, ישנם עוד הלכות המורות על כך וכמה מהן הינם דווקא בתחום קריעת בגדיו של האבל. כיום נוהגים שקריעת בגדיהם של האבלים נעשית בזמן ההלוויה והתקבצות העם להספדים (כמובא בספר גשר החיים, ד). מנהג זה גורם לשיתופם של הבאים לחלוק כבוד אחרון למת בסממני צערם של האבלים. גם ההלכה המובאת במסכת מועד קטן (דף כו) והקובעת כי “מקרעין לקטן – מפני עגמת נפש”, כלשונה של הגמרא, מורה על ביטוי השיתוף, כהסברו של רש”י שם (בביאורו על הרי”ף) “שיבכו הרואים, לפי שאף בגד הקטן נקרע”. קריעת בגדו של הקטן שנפטר קרובו גורמת צער ועגמת נפש רבה למצויים בקרבתו בזמן הקריעה. גם הדין הקובע כי קטן יאמר קדיש, אפי’ טרם הגיעו לגיל חינוך, תורם להזדהות ושותפות זאת מצד סביבתו.
בנוסף לשיתוף הסביבתי מצאו חז”ל גם מקום לשותפות האישית בצער האבל. גם על שארי בשרו של האבל מוטלת החובה לנהוג קצת ממנהגי האבלות בפניו של קרובם המתאבל (שו”ע יורה דעה סימן שעד). שותפות אישית זו מוטלת גם על בן/בת הזוג בצערו של בן הזוג המתאבל על אביו או על אמו. גם על חלקם של סימני החיבה שביניהם יאלץ לוותר הבעל, בעת שאשתו שרויה באבלה, ואין צערה מאפשר לה לנהוג כבימים ימימה (שם).
ההשלמה והשיקום – תהליך הדרגתי
חשוב לשים את הדגש על האופן שלימדונו רבותינו, כיצד יש לאדם להתמודד עם צער עמוק ופתאומי שארע לו במהלך שיגרת חייו. הנוסחה המוצגת לאורך כל מאמרי חז”ל והלכות האבלות היא – החצנת הצער מהכבד אל הקל באופן הדרגתי ומדוד. כבר לפני הלווית המת נכנס קרובו של הנפטר לתוך מסגרת של “אונן”, מסגרת הלכתית קשה המאלצת אותו להשתקע כל כולו בענייני הפטירה, עד כדי כך שנאסר עליו ללמוד תורה, לקיים מצוות ולברך ברכות (שו”ע יורה דעה סימן שמא). השלב השני קל יותר אך עדיין קשה ומגביל מאוד, והוא, היום הראשון לאבלותו. ביום זה נאסרה עליו גם הנחת התפילין בנוסף לכל דיני השבעה (שם סימן שפח). השלב הבא הינם שלשת הימים הראשונים לאבלותו עם דיניהם המיוחדים. לאחר מכן שאר ימי השבעה, שגם הם אינם קלים לאבל כלל ועיקר, ומאלצים אותו עדיין להשתקע בצערו ללא הרף. לאחר מכן נכנס האבל לתוך מסגרת של “שלושים”, השלמה לשלושים יום מהקבורה, שדיניהם קלים יותר, למרות שעדיין נאסרו עליו התספורת, לבישת בגדים מכובסים ועוד עניינים המביאים לכלל שמחה (שם סימנים שצ, שפט). השלב הבא מיועד רק לאבל על אביו או אמו, והוא – שנים עשר חודשי אבלות.
לאחר תום תקופת האבל חוזר האבל לחיי שיגרה תקינים, אולם כל שנה ושנה יחזור ויזכור קרובו המת ביום היארצייט – יום השנה לפטירתו. בשלב זה תחושת הצער מתעמעמת אולם הקפידו חז”ל לשמור על זיקת האבל לעד. זוהי פריסה מתונה התורמת למיתון וניתוב רגשותיו של הקרוב למת.
לסיכומו של ענין, הורו לנו רבותינו את הדרך הראויה, כיצד יש לאדם לנתב את רגשותיו הקשים בעת שלבו שרוי בצערו. דרך זו משלבת בתוכה את הפורקן, החשיבה האישית אודות עצמו ואודות הישארות הנפש של מתו והסקת המסקנות הרוחניות והגשמיות מהאירוע המצער שפקד אותו. על האדם הישראלי השרוי בעת אבלו מוטלת החובה ללכת בדרך זו ולא לחפש לו בורות נשברים בהם יתנה את יגונו. דרכים השונות מדרך התורה נראות לעיתים יפות ומפתות מבחוץ, הסחת הדעת והתכנסות באופוריה מדומה, ואולם ברבות הימים עלול לקטוף את פירות הבאושים אשר יחסמו את דרכו לחזור ולהיות כאחד האדם.
