הימים הנוראים מביאים איתם תמיד סוג של עצירה. משהו באוויר של אלול ותשרי מכריח אותנו לקחת נשימה, להביט לאחור על השנה שחלפה, ולנסות להבין איך אנחנו רוצים לראות את השנה הבאה. זו לא רק הזדמנות לבנות קומות חדשות, אלא בעיקר זמן לתקן ולדייק את מה שכבר קרה, מתוך אמונה פשוטה בצייר של הבריאה. חז”ל הרי דרשו במסכת ברכות על הפסוק “אין צור כאלוהינו” – אל תקרי צור אלא “אין צייר כאלוהינו”. הבורא משרטט ומצייר את חיינו בכל רגע מחדש, והפיוטים והתפילות של ראש השנה ויום הכיפורים קוראים לנו, קודם כל, להמליך אותו עלינו.
אבל איך באמת ממליכים מלך? חז”ל מציעים לנו דרך אחת ברורה: דבקות וחיבור. אי אפשר להמליך מלך מתוך ריחוק. כדי שההמלכה תהיה אמיתית, אנחנו צריכים להרגיש שהרצון הפנימי והטהור ביותר שלנו – זה שנמצא עמוק בפנים, מתחת לנגיעות האישיות והאינטרסים – מכוון כולו לרצון הבורא. הנשמה שלנו, שהיא חלק אלוה ממעל, היא הרי בית היוצר של כל השאיפות והמאווים האמיתיים שלנו. ומתוך כך לימדונו חז”ל שהדרך להידבק בו היא לחבר את רצוננו לרצונו וההדרכה המעשית היא ללכת בדרכיו: “מה הוא רחום וחנון, אף אתה היה רחום וחנון; מה הוא חסיד, אף אתה היה חסיד”.
כששני אנשים רוצים להקים שותפות, לבנות מפעל או להקים משפחה, הם מחפשים כמה שיותר נקודות השקה. הם זקוקים למכנה משותף רחב שיהווה מצע יציב, שעל גביו כל אחד יוכל להביא לידי ביטוי את התכונות והיכולות המיוחדות שלו כדי לבנות קומה משותפת. המסע שלנו אל “השתוות הצורה” מול הבורא עובד בדיוק באותו אופן: אנחנו צריכים למצוא את נקודת החיבור איתו. והנקודה הזו היא כוח הנתינה.
יותר מכך, מדובר על נתינה שלא על מנת לקבל. אצל הקדוש ברוך הוא אין מושג של קבלה או חיסרון, הוא רק מקור השפע שמפיץ טוב לעולם וברואיו. כשאדם מאמץ את מידת הנתינה, הוא נגמל בהדרגה מהשיעבוד לאינטרס הצר ולטובה האישית שלו, והופך למשפיע. מתוך שהוא נדבק במידותיו של הקב”ה, הוא מצליח להידבק באמת גם בברואיו – בבן הזוג, בילדים ובסובבים אותו.
התנועה הזו משנה לחלוטין את כל האקלים המשפחתי. כשילדים גדלים בבית שבו ההורים עסוקים בלהעניק חום ואהבה ללא תנאי, לצד גבולות וחינוך שנשענים על אחריות ודאגה אמיתית לעתידם, משהו בביטחון הקיומי שלהם משתנה. נוצר מרחב שמאפשר להם להעיז, לצמוח, וכן – גם למעוד ולדעת שתמיד יהיה מי שיעזור להם לקום.
גם בזוגיות, אהבה שאינה תלויה בדבר היא לא סיסמה, היא דורשת מאיתנו להיגמל מ”שלב היניקה” – אותו שלב ילדותי שמרוכז רק בצרכים שלי ובמה מגיע לי – ולהתעלות אל שלב הגדלות. ומהי אותה גדלות אם לא עשיית חסד ואירוח הזולת בלבנו? הרי בפסוק “לך ה’ הגדולה והגבורה” הסבירו בעלי המוסר והחסידות שמידת הגדולה היא מידת החסד והנתינה.
אם ניקח את סוד הנתינה הזה ונהפוך אותו לציר המרכזי של התשובה שלנו, אם נייחל אליו ונציב אותו כמודל לשנה החדשה בראש השנה, נדע גם איך לתקן את מקומות היניקה והאנוכיות ביום הכיפורים. מתוך העבודה הזו נזכה בעזרת ה’ לשבת בסוכת האמונה, “צילא דמהימנותא”, כשאנחנו מוקפים בדבקות ובמשפחה שמרגישה את העטיפה הדו-סטרית של הקב”ה – אותו חיבוק עמוק שרמוז בדפנות הסוכה, ומאחלים לעצמנו שנה של שלמות, חיבור וברכה. אמן.
