דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה’…
אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה’…
הנביא ישעיה מוכיח את בני ישראל ואומר להם (א, יא) “למה לי רוב זבחיכם” גם הנביא ירמיהו מוכיח בלשון דומה (ז, כב): “כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח”.
ולכאורה יש לתמוה, הלא חלק נכבד מחמשת חומשי תורה עוסק במעשי הקורבנות ותורת הכוהנים, ואיך אומר הנביא על כך: “לא דברתי … ולא צויתים”?
בנוסף מדוע צריכה היתה התורה להדגיש “לפני ה'” והלא ברור הדבר שהוא לפני ה׳?
מפרש המגיד מדובנא בדרך משל: סוחר אחד נוכח לראות כיצד סוחר אחר, שהיה ידיד קרוב לאביו, אינו פוקד את בית מסחרו, ואף שהיה מתעסק עם שאר הסוחרים בעיר, עמו לא בא במגע. והיה מיצר וכואב על כך מאד ומחפש עצה איך לגרום לכך שהסוחר יתעסק עמו. משלא מצא כל פתח, גמר בנפשו ללכת לאותו סוחר ולדבר עמו גלויות.
הלך אליו ואמר לו: הלא ידיד נאמן היית לאבא ומדוע אינך פוקד את בית המסחר שלי?
נענה אותו סוחר ואמר לו: אכן צודק אתה בדבריך, מכאן ואילך אשתדל למלא את בקשתך ואסור לבית המסחר שלך.
אכן מאותו יום והלאה, מדי עברו על פתח בית המסחר ההוא, היה נכנס אליו ודורש בשלומו ובשלום משפחתו כדרך רעים וידידים קרובים, והיה מגלגל עמו שיחהעל דא ועל הא, אבל לכלל עשיית מסחר לא הגיע, אלא המשיך לעשות את עסקי המסחר שלו עם שאר סוחרי העיר, כפי שנהג בעבר.
יום אחד פקעה סבלנותו שלאותו סוחר ואמר לו: סכל שכמותך, וכי סבור אתה שבקשתי ופנייתי אליך שתסור אלי היתה כדי שתפטפט עמי בדברים בטלים? הלא כל כוונתי היתה שתעסוק עמי במסחר …
כך גם עניין הקרבנות, ודאי שהקרבת הקרבנות בבית ה׳ היא עניין קדוש ונעלה, ברם תכליתם ומטרתם של הקרבנות, שעל ידם יתעלה האדם, יישמר מעוונות וחטאים ויספוג לתוכו יראה וטהרה – “למען תלמיד ליראה את ה'”. אבל כאשר מרוקנים את כל התוכן והמשמעות הפנימית של המצווה, על זאת אומר הנביא ישעיה (שם פסו׳ יב) “מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי”, שהרי התכלית והמטרה לא היתה להסתובב בחצר סתם כך …
לפי זה הכל כמקשה מדוע נאמר לפני ה’ כפי שפירש הכתב סופר: על הפסוק “יקריב אותו לרצונו” דרשו חז״ל (ר״ה ו.) “כופין אותו עד שיאמר רוצה אני”.
וידועים דברי הרמב״ם (הלכות גירושין סוף פ״ב) הכיצד יתכן הדבר שיחשב כרצונו אף שיכפוהו לעשותו, אלא שרצונו הפנימי של האדם הוא לעשות רצון ה׳, ועל ידי הכפייה מתגלה רצונו זה.
והנה דבר זה הוא פנימי, בתוך לבו של האדם, כאשר כלפי חוץ נראה שכל אמירתו ‘רוצה אני’ אינה אלא כפייה גמורה. אבל לפני השי״ת היודע חקרי לב, גלוי וידוע הרצון הפנימי של איש ישראל.
לכן אמר הכתוב: “לרצונו לפני ה'”. ללמדנו כי לפני ה׳ גלוי וידוע שזהו אכן רצונו.
ולכן יש לנו לכפות את הרצון שלנו לפני ה’ ואם לא, ח”ו למה לי רוב זבחיכם יאמר ה.
