כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים. (מד, לב).
”ואם תאמר למה אני נכנס לזה יותר משאר אחי,… אני נתקשרתי בקשר חזק, להיות מנודה בשני עולמות” (רש”י).
השם משמואל תמה, מדוע באמת יהודה קיבל על עצמו נידוי משני עולמות, גם על מצב שהשבת בנימין לאביו לא תהיה בשליטתו וכפי שבאמת היה מה שארע בפועל – שבנימין נאסר ע”י המצרים והשבת בנימין לאביו לא הייתה בשליטתו?
וחידש יסוד גדול: יהודה ביקש ליצור לעצמו ‘מחייב’ גם למצב שנראה כאונס, משום שסבר שאם יקלע למצב של קושי גדול להחזיר את בנימין, אזי הסכנה של נידוי משני העולמות תוציא מן הכוח אל הפועל כוחות עלומים ואדירים אשר גנוזים בפנימיותו, ומתגלים רק במצבים של סכנה (כדוגמת הכוחות המתגלים אצל העוסקים בחילוץ יקיריהם אשר לכודים בתוך שריפה ענקית), ובאמצעותם יוכל לפעול על מנת להשיב את בנימין ליעקב.
על פי דבריו הנפלאים אפשר לנסח הגדרה, שכפי גודל המניע של האדם, כך גודל וחוזק כוחותיו!
לפיכך, אם אנחנו רוצים להגדיל את כוחות ההתמודדות שלנו עלינו לחפש דרכים להגדיל את המניע. מעין דברים אלו מצינו ברמב”ן. הנה התורה מספרת שלאחר שיעקב ביקש מיוסף שלא יקברנו במצרים, ויוסף השיב לו ״אנכי אעשה כדברך”, חזר יעקב ואמר ”השבעה לי”.
ויש להבין מפני מה ביקש שיוסף ישבע לו, וכי היה ליעקב חשד על בנו הצדיק שימרה את רצון אביו ואת הבטחתו ”אנכי אעשה כדברך”?
מתרץ הרמב”ן: ”לא היה יעקב חושד בבנו הצדיק האהוב לו שימרה על מצוות אביו…אבל עשה כן לחזק העניין בעיני פרעה, אולי לא יתן לו רשות להיפרד ממנו… לפיכך השביעו, כי לא יהיה נכון להעבירו על שבועתו. וגם יוסף יצטרך יותר להשתדל בעניין, מפני השבועה”.
למדנו מדברי הרמב”ן, כי אף על פי שלא היה שמץ של ספק ברצונו העז של יוסף למלא צוואת אביו, מ”מ לא נמנע יעקב להשביעו, כדי שיהיה לו מחייב להשתדל יותר.
בהספד על הגאון ר’ חיים שמואלביץ זצ׳׳ל אמר אחד הספדנים, שמפני מידת החסד שהייתה בו, היה לומד ר’ חיים במשך כל היום עם חברותות. ברם חתנו הגר׳׳י אזרחי שליט״א אמר, שהוא למד עם חברותות כדי להבטיח את לימודו, אלא שיהיה לו כמה שיותר ‘מחייב’.
ואמנם להכנת השיעור כללי לא לקח ר’ חיים חברותא היות שלא היה זקוק למחייב נוסף.
עלינו להתבונן שאנו מדברים פה על ר’ חיים שמואלביץ – גאון אדיר, מתמיד מופלא ושיכור באהבת התורה, ועל אף זאת מצא לנכון לחפש ’מחייבים’ ללימודו!
וזה גם ראינו אצל יהודה אחר כך במפגשו עם יוסף “ויגש אלי יהודה” לכשנתבונן במצבו של יהודה באותו הזמן, נראה שהיה במצב קשה עד למאוד, שהרי הוא ערב את הנער בעולם הזה ובעולם הבא, וכפי הנראה להם, הרי כעת נתפס בנימין, והם בעצמם התחייבו שמי שיתפס אצלו הגביע, שוב ימות, והיאך יוושעו מצרה זו.
מבאר בזה ב’שפת אמת’, שיהודה לימדנו כאן יסוד גדול לכל מי שנמצא בצר ובמצוק, במצב של “הסתרת פנים”. שהעצה היחידה במצב כזה, הוא, להעמיק בהכרתו ולברר בנפשו שבכל מצב, חמור כמה שיהיה, יש את רצון השי”ת, ממש בכל מה שקורה בכל רגע ורגע. וכל הצער הוא רק חיצוני, אבל בפנימיות מוסתר הטוב, ועל ידי זה יצא מיגון ואנחה לפדות ולרווח והצלה.
ודבר זה נרמז כאן בפסוק, שהנה, יהודה הוא מלשון ‘הודאה’, והשם ‘יהודה’ מרמז על כל איש מישראל, ולכן נקראו ‘יהודים’ על שם שמודין להשי”ת על כל דבר קטן וגדול, שיודעין שהכל ממנו יתברך. ורק ע”י שמודים על כל דבר, עי”ז יכולין לגשש ולהתפלל על כל מצב שהוא. וזהו ‘ויגש אליו’ – להשי”ת.
‘יהודה’ דהיינו בבחינת הודאה להשי”ת על אף ההסתר פנים, ומה אמר ומה ביקש? הוא לא חידש כלום! הוא רק חזר על כל השתלשלות העניינים, אבל בהכרה גמורה שהכל לטובה ולברכה ולקבל את רצון השי”ת בשמחה. ואז אכן זכה ל’ולא יכול להתאפק יוסף’ שנתגלה כל ההסתר וראו את הטוב בגילוי השלם
ובאמת לא פשוט כלל להצליח בתורה, שהרי בעסק התורה היצר משתדל להפריע יותר ממה שהוא משתדל להפריע בכל המצוות, וצריך האדם לשמוח בכל דבר שיכול לזרז אותו לעסוק בתורה, ולהתרחק כמטחווי קשת מכל דבר שיכול להפריע לו. אחת העצות לזירוז לעבודת ה’ ולעסק התורה, ללמוד דברים שמלהיבים לעבודת ה’ ולהתמסרות גמורה לעסק התורה, וכן לשנן את דברי המסילת ישרים, שאין רע גדול מחסרון השלמות, ושום חסרון רוחני אינו דבר של מה – בכך. [אגדענק – דברי אמת]
