המדרש על הפסוק בפרשת ואתחנן (פ”ד פ”ל) “וְשַׁבְתָּ עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלו”ֹ. מסביר את מצוות התשובה על פי משל. למה הדבר דומה – לבן מלך שיצא לתרבות רעה, והיה המלך משלח את עבדו אחרי בנו, ואמר לו חזור בך בני! היה הבן משלחו ואמר לאביו באלו הפנים אני חוזר בי ואני מתבייש לפניך. היה אביו משלחו ואומר לו בני, יש בן מתבייש לחזור אצל אביו? ואם אתה חוזר, לא אצל אביך אתה חוזר?
כך הקדוש ברוך הוא בזמן חרבן בית המקדש משלח את ירמיה הנביא לישראל בשעה שחטאו ואמר לו לך אמור לבני חזרו בכם שנא’ (ירמיה ג) הלוך וקראת את הדברים האלה. והיו ישראל אומרים לירמיה באלו הפנים אנו חוזרים להקב”ה שנא’ נשכבה בבושתינו ותכסינו כלימתנו, והיה הקדוש ברוך הוא משלח ואומר להם בני אם חוזרים אתם לא אצל אביכם אתם חוזרים?
מדרש זה הוא מדרש פליאה. הגאון בעל כוכבי אור ר’ יצחק בלאזר זצ”ל שואל: הנביא ירמיה אומר לישראל חזרו בתשובה, אומרים לו בושים אנחנו, אמר להם כלום יש בן שמתבייש מאביו. לכאורה נפלא הוא משיב להם, ומה השיבו עם ישראל “אנו בושים”, וכי משום כך הם ימשיכו לחטוא ולא יחזרו בתשובה ח”ו בגלל שמתביישים מהבורא?
כהקדמה להבין את הדו שיח שעם ישראל קיים עם הנביא ירמיה, יש להקדים למה הדבר דומה לאיש אחד שעבר עליו רוח רעה וחירף וגידף גאון וחסיד אחד המפורסם בכל העולם גאונותו וחסידותו. כאשר נחה רוחו וניחם על מה שעשה, רצה להתנצל לגאון ולבקש ממנו מחילה, אך ודאי שלא יוכל לפעול כך מפני הבושה – לראות פני הגאון – ולומר לפניו אנכי חרפתי אתכם! ואם ירצה הפוגע לכוף את עצמו ללכת לבקש מחילה, צריך עוז ותעצומות מפני הבושה.
צריך להבין שעם ישראל בדור חורבן בית המקדש כמה שחטאו, עדיין היו דור דעה. שאף שהיו שקועים בחטא הרגישו את הבושה האדירה והעזות לבוא ולבקש ממלך מלך מלכי המלכים שימחל להם על עוונותיהם.
זאת מחמת שתי סיבות: א’ מהעוולה והחוצפה והעזות לחטוא נגד ה’ אחר כל הטובות והחסדים שעושה עם כל אדם. הלא ע”פ השכל יש לאדם להתבייש ולהִכּלֶם לעשות תשובה ולומר חטאתי.
וב’ שבשעה שאדם מבקש סליחה מה’ הוא צריך להרגיש שהוא ממש עומד לפני מלך מלכו של עולם כמאמר חז”ל “שויתי ה’ לנגדי” – כי הלא כבודו מלא עולם. האדם עומד תמיד לפני המלך מלכו של עולם, וכאשר ידבר ויתפלל ויאמר אתה, להבדיל באלף הבדלות – הוא כמו שיעמוד איש אצל זולתו, וידע כי הוא עומד לנגד ה’, לא בלבד כשהוא מדבר, אלא גם מה שהוא חושב – הוא לפני ה’.
זו ההכרה של עם ישראל באותו דור של חורבן הבית, הם הבינו היטב מול מי הם ניצבים בשעה שהם עושים תשובה – מול מלכו של עולם שעושה עמנו חסד בכל שעה ושעה. אם כן איך ניתן לבוא ולבקש סליחה בשעה שיש עליהם תימה רבתי איך מעיקרא ניתן לחטוא כלפי ה’ שהרי כל הארץ כבודו והוא הטוב והמטיב, שנית איך ניתן לעמוד מול ה’ ולבקש סליחה אחרי שפגענו בכבודו, וזו הייתה טענת עם ישראל מול הנביא.
את תשובת הנביא ירמיה, יש להסביר על פי הנוהג שבעולם: אמנם קשה לבקש מחילה מאדם גדול שפגעו בו, אך אם אותו גדול ישלח שליח מיוחד לפוגע ויבקש שיבוא אליו לבקש ממנו מחילה, והוא יימחל לו, באופן זה יקל יותר לפוגע ללכת ולבקש מחילה. זאת היות והגדול מבקש ממנו ופונה אליו, מה שאין כן אם הפוגע מעצמו צריך ליזום את המחילה מאותו גדול.
כן הדבר בתשובת עם ישראל. הנה בתורה מבואר כי תשובה מועילה, ועל ידי התשובה ה’ סולח לפושעים, אבל עדיין יש בושה וכלימה. אך הנביא הושע בא ואומר (פרק יד פסוק ב) “שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה’ אֱלֹקֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ”, הרי הנביא אינו אומר שום דבר מעצמו, כי אם מפי ה’ יתברך שמו, נמצא כי ה’ שולח שליח מיוחד לאדם ומבקש ממנו שישוב אליו ויתחרט לפניו, וא”כ הרי נקל יותר לבוא לפני ה’ לעשות תשובה. וזה דבר חדש – כי ה’ יבקש מהאדם שישוב אליו, ובכך יקל הרבה לעשות תשובה – אף כי עדיין יש בושה – אבל אינו דומה לאם אנחנו באים מעצמנו ולא על פי בקשת ה’.
אך דור המקדש עדיין לא נחה רוחם מפני הבושה, ועל כך אמר להם ירמיה: כלום יש בן שמתבייש מאביו? אינו דומה מי שחטא לנגד אחר, למי שיחטא לנגד אביו, ואביו יבקש ממנו לבוא אליו. וכמו אחד שיחטא לנגד גדול אשר החובה עליו לבקש מחילה, וכ”ש אם יקרא אותו הגדול ולא ירצה לילך, העוולה יותר גדולה, גם כאן מאחר שה’ קורא לאדם שיבוא לפניו לעשות תשובה, הלא יגדל החטא אם האדם לא יעשה תשובה. וכאשר נתבונן עוד כאשר ה’ מבטיח לסייע לאדם לשוב לפניו, בוודאי החוב לעשות תשובה.
ד’ יזכנו לעשות תשובה שלמה, בפרט בימים בהם אנו נמצאים, שנראה שהקב”ה קורא לנו לשוב כאב רחום הקורא לבנו.
