אי אפשר לישון – כשחברך אינו יכול לישן
מספרת הגמ’ ב”מ (סב.) שנים שהיו מהלכין בדרך במדבר, או בכל מקום אחר שאין בו מים, וביד אחד מהן היה קיתון [כד] של מים. והמים שבכד היו שייכים לו. ובכד לא היה מספיק מים להחיות את שניהם עד שיגיעו למקום שיש שם מים. באופן, שאם שותין שניהם כל אחד מחצית הכד, הרי הם מתים לאחר זמן, כי לא יספיק להם המים עד שיגיעו לישוב. ואם שותה אחד מהן את הכד כולו, מגיע הוא לבדו לישוב, אך חבירו בוודאי ימות. מה יעשו?
עד שבא רבי עקיבא ולימד דין חדש, הכתוב אומר “וחי אחיך עמך”, הוי אומר, חייך קודמים לחיי חבריך, ללמדינו כי כל החיוב להחיות את אחיך היינו דוקא “עמך”, כשגם אתה תוכל לחיות איתו, אבל במקום שחיי אחיך הוא במקום חייך, חייך קודמים. ולכן ישתה בעל הקיתון את המים, ואינו חייב להחיות את חבירו, במקום שהוא עצמו ימות על ידי כך.
בחדשי האביב של שנת תש”ג, כאשר הגיעו ראשוני הילדים מפליטי השואה הנאצית ל”בתי אבות” שהקים בבני ברק הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן – הרב מפוניבז’, נוצרה בעיה חמורה: לא היה על מ להשכיבם לישון, שכן לרגל מצב החירום ששרר אז בארץ ישראל, לא היה ניתן להשיג בשום מחיר שבעולס כריס וכלי מיטה.
יומיים לפני שהגיעו הילדים לבני ברק, יצאה השמועה ברחובות בני ברק, – למחרת, בשבת אחר הצהריים, דרוש הרב מפוניבז’ “מעניינא דיומא בבית הכנסת הגדול בעיר.
בשעה היעודה, עלה הרב מפוניבז’ אל הבימה, וקושיא חמורה בפיו בהלכות עבדים: אמרו חז”ל (קידושין כ.) ש”כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו”, לפי שמחוייב להשוותו אליו (“שלא תהא אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי התבן”), ובתוספות (שם בד”ה כל הקונה) הביאו מדברי הירושלמי שאם אין לאדון אלא כר אחד – מחוייב הוא למסור אותו לעבדו, כי אם שוכב עליו בעצם אינו מקיים “כי טוב לו עמך”, ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו – הרי זו מידת סדום, נמצא שבעל כרחו צריך למסור את הכר לעבדו, וזו הכוונה במה שנאמר שהקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמך.
ולכאורה, עמד הרב מפוניבז’ ותמה. אם אין לו כר אחד – איך אפשר לחייבו לתת אותו לעבד. והרי למדנו מן הפסוק “וחי אחיך עמך ש”חייך קודמים”, ואם כן אפילו היה דינו של עבד עברי כ”אחיו ממש” – אין זה מן הדין לחייב את האדון לתת לו את הכר היחידי שברשותו?
אלא, יישב הרב מפונביז’, מסתבר שההוראה למסור לעבד את הכר הבודד אינה עולה בקנה אחד עם הדין “שחייך קודמים”, שכן ירדה תורה לסוף דעתו של האדון, שאם ישכב על הכר בעוד עבדו יישן על הרצפה לא תערב לו שנתו… מצפונו עתיד לייסרו על כך, מנוחה לא תהיה במצב שכזה.
ולכן, אמרה התורה לאדון: דוקא משום ש”חייך קודמים”, כדי שתוכל להירדם ולישון במנוחה, תן לעבדך את הכר וכך תזכו שניכם לשינה מתוקה…
“בעוד יממה אחת”, סיים הרב מפוניבז’ בלקח אקטואלי מיידי “יבואו אלינו ראשים יהודים (“יידישע קעפעל’ך”), ילדים יתומים שאין היכן להשכיב אותם, מי מבינינו יוכל לישון במנוחה כשיודע שלילדים אלו אין היכן להניח את ראשם? ולכן, מטעם “חייינו קודמים” וכדי שנוכל לישון במנוחה ובשלווה – עלינו למסור להם אף את הכר היחיד שברשותינו !
והציבור הנרגש נענה. הבעייה נפתרה מיד עם צאת השבת…
(מספר כמוצא שלל רב, על פי “הרב מפוניבז’ אהרן סרוסקי)
