אנו רגילים לקשור את המושג המפורסם קדושה באופן אינטואיטיבי ואינסטינקטיבי עם מסירות נפש, מוכנות להקרבה, צייתנות, נתינה, הבדלות מחיי מותרות, או קידוש החומר, לצניעות ופרישות מן העריות, לייצג את האלוקות עלי אדמות תוך יצירת כבוד והערכה לנציגות השם בעולם. במילים אחרות, קדושה היא קידוש השם, והמוכנות למות על קידוש שמו. אך המושג של קידוש השם אינו מצטמצם רק במוכנות למות על קידוש השם אלא, ואף בעיקר, התכלית היא דווקא לחיות על קידוש השם.
הרמח”ל מלמד אותנו שלב אחד נוסף ועוד יסוד בסיסי, ואולי החשוב ביותר בהבנת עבודת השם, אשר ממילא לוקח אותנו היישר אל תוך קדושת החיים וקדושת הבית היהודי, אל תוך הסוד פנימה. הרמח”ל מבאר עבורנו באחת את תכליתה הנשגבה של התוכנית האלוקית כולה, ומדבר על כך שכל התכלית בבריאת היקום והעולמות היא גילויי ייחודו של השם. המושג יחוד השם מתבצע כאשר אנו מקדשים את השם בכל דרך ואופן, בין באמצעות החיים והשמחה, או חלילה גם מתוך הצרה והצוקה או כל נגע ומחלה, אף באמצעות המוות. כאשר האדם מגלה את השם בכל המצבים השונים והמשתנים שמזמנת ההשגחה העליונה, ומקדש אותו, בכך הוא מייחד את השם ומביע את התכלית שהכול רק ממנו. הוא יחידו של עולם, הכול בשליטתו והכל רק ברצונו.
מאחר ויסוד היהדות הוא אמונה בטבעו הטוב של ה’, ומטבע הטוב להטיב, בהכרח כל ההשגחה העליונה פועלת לטובה בלבד. גם אם התבונה האנושית המוגבלת אינה מבינה או אינה יכולה להכיל את טוב ההשגחה או את דרכה באופן ישיר בשל מוגבלותה, העמידה אל מול פני אלוקים עם מעט ענווה או התבוננות די היה בה לגרום לנו להבין כי “יחוד השם” היא אמת אבסולוטית, גם אם היא אינה עוברת כרגע את ביקורת התבונה המוגבלת שלנו.
עוד מוסיף הרמח”ל כי היסוד הנלמד שיחוד השם או קידוש השם איננו רק לתכלית העמל בכל עבודתנו אותו, אלא שהוא בעצמו גם ההטבה או השכר שרצה הבורא לתת לנו ובפועל גם נותן לברואיו המקדשים ומייחדים את שמו.
אנחנו מייחדים את שמו על ארבע אותיותיו המרמזות באותיות ‘יה’ לעולם הבא והעולם הזה, “כי ב יה השם צור עולמים”. באות “יוד” נבראו כל העולמות הרוחניים, כולל הנשמה בהשתלשלות “חלק אלוקה ממעל”, ואילו באות “ה” נבראו כל העולמות הגשמים בדרך של “יש- מאין” כולל כל מציאות החומר והגוף. האותיות “ואו” והאות “הא” האחרונות של שם השם מסמלות את כל בריאת בחינת ה”זכר” מסומל באות “ואו” ואת כל בריאת בחינת הנקבה באות “הא” האחרונה של שם השם.
לא ניתן לחבר חיבור מתקיים נצחי ואמתי של איש ואישה, אלא כאשר כל אחד בפני עצמו נמצא במצב של שליטת הנשמה על הגוף. אחרת שניהם יהיו עבדים המשועבדים לגופם, ונשמתם שבויה בגוף, או במצב של גלות שבה הגוף הוא העיקר והנשמה טפלה, גולה וסורה. כאשר הנשמה שולטת על הגוף באמצעות המצוות אלוקיות אשר מוציאות את אדם “מוורטיגו” (חיים הפוכים) ומקנה לו חיים מאוזנים באמצעות ערכיה המוסרים של התורה, רק אז ניתן לחבר חבור אמתי המתקיים לנצח, ולא אשליה רגעית חולפת, שארוכה ככל שתהיה, היא איננה חיבור נצחי.
כאשר אנו מחברים, מייחדים ומקדשים את שמו אנו גם מתקדשים ומתייחדים על ידו, מפני שהוא משרה עלינו את “קדושתו” ואת “אחדותו” – “ושכנתי בתוכם”. הרמח”ל בספר הכללים מלמד כי בששת אלפים השנים של ההיסטוריה הגוף הוא בעל הבית והנשמה היא כמו אורחת, אך ממשיך הרמח”ל שבאלף השביעית הנשמה היא בעלת הבית והגוף הוא האורח. משמעות הדברים היא שכולנו נהיה כמו משה רבינו בהר סיני, היות והגוף יזדכך ויהיה כלי זך המוציא מהכוח אל הפועל את כוחה של הנשמה. השפעה זו תגרום גם לאיחוד רוחני נשגב יותר בין בעל לאשתו, היות שגוף ונשמה, זכר ונקבה, שורשם של אלו הולך ומזדכך, מתקדש ומתאחד באלף השמיני ובאלף התשיעי, עד כי באלף העשירי שורש הגוף ושורש הנשמה, שורש זכר ושורש הנקבה – הכול הופך להיות מזוכך ומטוהר, מקודש ומאוחד בתכלית – עד כי הכול אחד, “אתם קרויים אדם”.
מכאן שכל עבודתנו בבית היהודי היא לקדש ולאחד באמצעות עבודה על המידות. אנו עמלים על יסודותיה וראשיתה של האחדות המיוחלת הזו, הנצחית, שבה יתקיים בשלמות “ושכנתי בתוכם” לעולם. אומרת הגמרא בברכות: גם בתפילין של בורא עולם כתוב ‘ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ’. לעומת זאת הזה בתפילין שלנו כתוב: “שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד”. אחד בערכו המספרי שווה שלוש עשרה ועוד אחד, יחדיו שווים עשרים ושש, כמניין שם השם. ה”אחד” של שמע מכוון כנגד ה”אחד” ושניהם מתייחדים. גם “אהבה” בערכה המספרי שווה שלש עשרה, כך שהאהבה האלוקית לכנסת ישראל מתאחדת עם האהבה של כנסת ישראל לאלוקים וייחוד השם שלם.
הבית היהודי מהווה מרכבה לקדוש ברוך הוא ולשכינה הקדושה בפעולותיו, בתורה ובמצוות. גם הוא באותה המידה נשלם, מתקדש ומתאחד באמצעות השראת הקדוש ברוך הוא ושכינתו בתוכו לעולמים. יש להבהיר כי גדולה מידה טובה ממידת פורענות ולכן אם הגמרא אומרת שלעתיד לבוא הקב”ה מחזיר את הנשמה לגוף ודן אותם כאחד, קל וחומר שכדי לתת שכר גם הוא כך, היות שהנשמה איננה יכולה לקיים מצוות גשמיות ללא גוף. לכן הגוף שותף ומקבל את שכרו בתחיית המתים ובזיכוך אחר זיכוך, עד כי שורש הגוף ושורש הנשמה הכול אחד. וכך הוא גם בענייננו בקדושת הבית היהודי בין איש לאשתו.
