בדרך הטבע, קשר זוגי תקין כולל הקמת משפחה. ילד נורמטיבי יכול לגדול רק בבית חם ואוהב, עם הורים הרואים בו עצם מעצמם ובשר מבשרם, המגדלים אותו, דואגים לכל מחסורו ומחנכים אותו. זוגיות טובה היא אמנם גם ערך בפני עצמו אולם הערך המשפחתי הוא העיקר ביהדות, שכן בו הנתינה לזולת מגיעה לשיאה. זוגיות עקרה מגיעה פעמים רבות לפירוק. הרצון בהמשכיות גובר על הקשר הזוגי כי במהותו קשר זה נועד להמשכיות משותפת בה הזוגיות נשמרת דרך הצאצאים גם לדורות הבאים.
מבחינה הלכתית מצות הנישואין קשורה עם מצות פריה ורביה. מצינו אמנם במקורותינו הבחנה בין הזוגיות (מצוות עונה) לבין המשפחתיות (פריה ורביה), אלא ששתי המצוות מתלכדות יחד – אין מצוות פרו ורבו מחייבת מעבר למצוות עונה. וכן מצוות הנישואין, אף על פי שהיא מצווה בפני עצמה, היא מוזכרת תמיד בהקשר לחשיבותה של מצוות פרו ורבו – “לא תוהו בראה לשבת יצרה”. תיתכן אמנם מציאות שבה לא ניתן לקיים מצוות פריה ורביה, ואז יש גם מצווה בעצם הנישואין, לדוגמא, זוגות מבוגרים שנישאים.
המשפחתיות והזוגית שזורים זה בזה עד כדי כך שהלכה פסוקה היא שזוג שלא התברך בילדים במשך עשר שנים חייב להתפרק (שו”ע אבה”ע סימן קנד’). אמנם הפוסקים (פתחי תשובה שם) התירו לאדם שאינו יכול להיפרד מאשתו העקרה להמשיך ולשמור על הקשר הזוגי עימה אך אין זאת משום שהקשר הזוגי חשוב מהערך המשפחתי אלא שהפוסקים הבינו שויתור על אשה שנפשו קשורה בנפשה הוא מחיר כבד מידי מכדי לשלם אותו על מצוות פרו ורבו. כלומר יש כאן סיבה אישית מיוחדת, אולם העיקרון הכללי הוא שערך המשפחתיות חשוב יותר מערך הזוגיות כי הוא נשמת אפה של הזוגיות.
כשנתעמק בסיפור הבריאה נמצא שכבר שם ניכרת ההבחנה שבין שני הערכים. בתחילה נברא האדם כזוג: “זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם” ומיד אח”כ מוסיפה התורה “פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה” – המשפחתיות היא העיקר והזוגיות אמצעי לה, משום ש”לא טוב היות האדם לבדו”. כלומר ללא בת זוג וללא משפחה אין לאדם יכולת להשפיע טוב. כדי להיות אדם טוב הוא חייב להיטיב לאחרים. ללא זוגיות אין האדם יכול לקיים את המצווה “ואהבת לרעך כמוך” (קידושין דף מא’). האהבה לא נעצרת בזוגיות אלא אדרבה מתרחבת בעיקר במשפחתיות, וכאן מגיעה האהבה הטהורה לשיאה, אהבת אם לילדיה ורחמי אב על בניו.
לעומת התיאור האידאלי בתורתנו הקדושה, נוצר בעולם הרחב והמודרני נתק בין השתיים. הזוגיות אינה קשורה עוד במשפחתיות והרחבת המשפחה נדחית פעמים רבות לשנים מאוחרות יותר. החוש האימהי הטבעי נדחק לעיתים בגלל שיקולי פרנסה, שאיפה להתקדם ולהתפתח או “סתם” משום היגררות אחר האווירה הכללית הדוחה את הנישואין לגיל מאוחר יותר. האמירה מאחורי התופעה הזו היא ‘הצורך הפרטי והאגואיסטי קודם לאחריות המשפחתית ולקיום האנושי’.
עם ישראל אינו יכול ללכת בדרך חתחתים זו. תפיסת החיים שלו היא ערכית. כלי הקדמה נועדו לשרת את הערכים ולא להיפך. האשה יוצאת מהפלך ורוכשת השכלה, מקצוע ומעמד. כל זה תהליך מבורך אך הוא נועד להעלות את הרמה המשפחתית, לחזק את הקשר הזוגי ולקדם את הרמה הרוחנית של המשפחה. כמובן שניתן וצריך להתקדם בו זמנית בשני המישורים, במישור ההתפתחות האישית ובמישור הזוגי משפחתי. וכאשר זוהי המציאות הרי ש “ואתה שלום (אישי) וביתך שלום (זוגי) וכל אשר לך (משפחתי) – שלום”
עריכה: שמואל גרוסמן
