וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם:
שואל רבי אליהו לאפיאן זצוק”ל, מדוע יש צורך באיש חכם ונבון לשימור אוצרות מצרים, וכי אין די באיש בעל כושר ארגון היודע היאך לשמר את עודפי התבואה?
וביאר, היות ונתברר ע”י החלום שבתחילה יהיו שנות שובע ורק אח”כ יבואו שנות רעב, טבעו של אדם שחי הוא את העומד לפניו – חי את הרגע, ומכיוון שכעת שנות שבוע לפניו, הוא לא יחוש את המצוקה והדחק העתיד להיות. לצורך כך צריך אדם חכם – הרואה את הנולד.
דהיינו לא רק להאמין שכן יהא, אלא לחיות כעת את העתיד. עלינו ללמוד מכאן גם לענייני עוה”ז, אנו כאן בשנות השובע, בידינו לרכוש נצח, תורה ומצוות, אך יבואו ימים שלאחר פטירת האדם שהם בבחינת שנות רעב, ואז אי אפשר להשיג כלום, חובתנו, להיות חכם הרואה את הנולד, שנראה את העתיד כמצב עכשווי.
בקובץ, מאמרים להגאון הקדוש ר׳ אלחנן וסרמן זצוק״ל (הי״ד) במאמר אומר אני מעשי למלך אות ח׳ כתב שמצינו שני יו״ט שנקבעו לדורות לזכר הנסים שניצלו מגזירות המן ו אנטיוכוס, ויש הפרש בין שני יו״ט אלו, שיום הפורים נקבע ליום משתה ושמחה וימי חנוכה אינם ימי משתה ושמחה, רק להודות ולהלל.
וטעם ההבדל הזה פי׳ בלבוש, מפני שגזירת המן הייתה על הגופים להשמיד, להרוג ולאבד ולא נזכר כלל שהיו יכולים להינצל ע״י עזיבת דת, אבל גזירת אנטיוכוס היתה רק על הנפשות, כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, ועתה נחזי מה עשו אבותינו אז ואיזה אמצעים אחזו כדי להינצל משתי הגזירות, מצינו בגזירת המן, לך כנוס את כל היהודים וצומו עלי עוד, ותפול אסתר לרגלי המלך ותבך ותתחנן לו, אבל לא עלתה על דעתם להילחם בזרוע נגד המן!
ואין לומר הטעם מפני שידעו שאין כח בהם לעמוד כנגד האויב, זה אינו כלום, שהרי היו בהם נביאים, ואילו ידעו כי הוא רצון ד׳ להילחם כנגד המן, בודאי היו מוסרים עצמם להריגה, הרי גם החשמונאים היו מעטים נגד רבים וחלשים נגד גיבורים ובכ״ז לא נמנעו מלהלחם. אלא ברור, כי בימי המן ידעו כי לא זו הדרך להלחם בזרוע ואחזו רק באומנות אבותיהם לזעוק אל ד׳.
אמנם בגזירת אנטיוכוס אף כִי בודאי התענו והתפללו אל ד׳ בכ״ז לא הסתפקו בזה, אלא חירפו נפשם למות במלחמה ממש. וצריך להבין טעם ההבדל הזה.
וביאר ר’ אלחנן זצ”ל שיש להבין ולידע, כי אף שבכל הארץ משפטיו ואין עוד מלבדו כתיב, אבל בשעה שמדת הדין מתגברת מאד לפעמים ניתנה רשות לשטן ללחום נגד הקב״ה כביכול, (עיין בסוף מסילת ישרים דבריו בהקדמה לקל״ח פתחי חכמה בענין גזירת ת״ח, וברמב״ם (פ״ט מהלכות תשובה).
ונמצא שישנם שתי מני הנהגות, א) מעשי ה׳ ב) מעשי שטן.
וכן הגזירות על ישראל הן בשני האופנים, ובכ״ז צריך להבחין מאיזה אופן הוא.
וסימני הבחינה בזה, שאם הגזירה היא על הגופות כמו בימי המן זוהי מעשי ד׳ ותכליתו להחזירנו למוטב וגדולה הסרת טבעת ובאופן זה אין מקום למלחמה והיא לא תצלח, אבל אם הגזירה על הנפשות תכליתו להעביר ישראל על דתו לא להחזירן למוטב אין זה מעשה ד׳, כי אם מעשה שטן. וכדי להחליש כח השטן דרוש שישראל ימסרו עצמן להריגה במלחמה ממש.
ודוגמא לזה אנו רואים בימינו גזירות על ישראל בשתי מדינות שונות, כי גזירות האדומים הן מעשה שטן, לרחק ישראל מאביהם שבשמים, ובמדינה אחרת היא להיפך לקרב בזרוע את הרחוקים.
ושמעתי מפה קדוש בעל החפץ חיים ז״ל בזה״ל, יהודים שגו ברואה, בשעה שהתחיל גזירות היבסקים היו היהודים חייבים לצאת נגדם במלחמה במסירות נפש, אמת יהודים רבים היו נהרגים, אולם כוחו של השטן היה נחלש, אולם כאשר לא נמצא מי שימסור נפשו במלחמה נתחזקו היבסקים.
ובימינו אנו אשר זרע עמלק מתגברים מאד אצלנו והדבר ברור כי הוא מעשה שטן, העצה האמיתית היא להלחם נגדם בזרוע ממש במסירות נפש, ואז ה’ ילחם לכם ואתם תחרישון.
ובאמת זהו העצה היעוצה להילחם נגדם במסירות נפש, אלא שצריכים אנו להיות ראויים לכך וכמו שמצינו שבמעשה פילגש בגבעה נפלו ישראל במלחמה אף שיצאו ללחום נגד עושי נבלה, אבל היתה טענה נגדם על כבודי לא מחיתם נגד פסל מיכה על כבוד בשר ודם מחיתם. ואם באמת יכאב לבנו על כבוד שמים בודאי יתן לנו הקב״ה עוז וגבורה נגד המתייוונים שבדורנו דמתקריא “ציונים” אשר באו להשכיח תורתנו הק׳ מאתנו ולחלל את ארצנו הקדושה בכל מיני תועבות שבעולם, ואם נרגיש כי זאת הוא צרה גדולה לנו, יתקיים בנו כמו בימים ההם, ועתה עמדת להם בעת צרתם, וה׳ יריב את ריבנו וינקום נקמתינו וידין את דיננו, כמו בימים ההם יהי׳ בזמן הזה, ונזכה לביאת הגואל צדק הוא משיח צדקנו בב״א.
