וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ….
מדרש (רבה נח) וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, הה”ד (משלי כא כא) רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד, רודף צדקה זה אברהם שנאמר ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה, וחסד שגמל חסד לשרה שקבר את שרה אשתו, ימצא חיים, ושני חיי אברהם מאת שנה ושבעים שנה וחמשה שנים, צדקה וכבוד, אמר רבי שמואל בר יצחק אמר לו הקדוש ברוך הוא אני אומנותי גומל חסדים, תפסת אומנותי, בא לבוש לבושי, ואברהם זקן בא בימים.
ולכאורה הדבר צריך ביאור איזה חסד יש בזה שאברהם אבינו קבר את שרה, הרי גם גוי מבין שצריך לקבור את אשתו לאחר מיתתה, מה הוה אמינא היה שיעזבנה אברהם מבלי לקבור אותה, איזה חסד יש בדבר פשוט ומובן כזה?
ועוד שהרי אברהם כולו חסד, וכל פרשת לך לך ופרשת וירא, מלאים מהחסד שעשה אברהם אבינו, שנטע אשל ונתן לאכול לכל העוברים ושבים, הוא היה עמוד החסד לפני כן, ולמה רק כאשר עשה דבר פשוט כזה שקבר את אשתו שכל אדם עושה נקרא ‘רודף צדקה וחסד’?
ותירץ בספר שם משמואל בנו של האבני נזר (שנה תרעד) שאברהם כל מה שעשה לא זכר כלל שעושה כדי לפטור את עצמו מחיוב או נמי לצורך עצמו רק פשוט לגמילות חסד. ובאמת זוהי רבותא יותר, ומורה שכך הייתה מהותו וצורתו איש החסד. ומצינו בדוד המלך ע”ה שאמר (תהלים ק”ט) ואני תפילה ולא ואני מתפלל, היינו שכך הייתה צורתו, והדבר ידוע למבינים. וכך נאמר באברהם שהוא עצמו נעשה איש חסד ולא שנתפעל ועשה חסד, וע”כ אפי’ מה שמחויב מצד הדין או יש בו תועלת עצמו לא זכר מזה כלל אלא הכל הי’ מצד החסד. וזה שמסיים המדרש תפשת אומנותי, פירוש שאצל הקדוש ברוך הוא כל מדותיו אינן חוצה לו אלא הכל בתכלית היחוד, ובזה שהי’ אברהם איש החסד עד שלא נחשב אצלו להתפעלות ועשייה שמבחוץ היא התדמות בצד מה. ודו”ק כי עמוק הוא.
דהיינו יש אדם שעושה חסד עם אחרים, הוא עושה חסד, אבל אינו נקרא איש החסד, עדיין אינו נקרא רודף חסד, אלא עושה חסד, ובפרט שגם לפעמים יש לו גם מחשבות שיכבדו אותו עבור זה, ויסתכלו עליו כעל בעל חסד.
אבל כשאדם עושה חסד עם קרוביו ואנשי ביתו, דברים שהוא ממילא מוכרח לעשות, ואז אינו עושה זאת כמצוות אנשים מלומדה בגלל שהוא חייב לעשות אלא שכוונתו לשם מצות חסד, אכן הוא ראוי הוא לשבח על מעשי החסד שעשה כמו שכתבו הספרים הקדושים שאם אדם עובד לפרנסתו ומביא טרף לביתו ואינו מכוון לשם מצוה, הרי הוא ככל הגויים והבהמות שכל אחד מהם מביא טרף לביתו
אבל אדם שרוצה לעשות צדקה בכל עת, זה המפרנס בניו ובני ביתו, שיחשוב שעושה זאת לשם מצוה, כי הכל תלוי במחשבה. ואז הוא נעשה דבוק במדת החסד.
וזה מה שעשה אברהם אבינו כשקבר את שרה, הוא לא קברה בגלל שהיא אשתו, אלא קברה כדי לגמול חסד עם אשה שאין לה מי שיקבור אותה, והמיר את כל רגשותיו שהיו לו כדי לקבור את שרה, ועשה הכל לשם מצוות חסד, בזה נקרא איש החסד, שהחסד הפך להיות חלק ממהותו, ובזה תפס אומנותו של הקב״ה אינו מטיב עם האדם בגלל איזה צפיה לתשלום גמול, אלא כל מהותו של הקב״ה זה חסד.
בספר “לב שלום” מסופר על רבי שלום שבדרון, פעם אחת הלכתי עם אחד מילדי לרופא, בדרך פגש אותי רבי אייזיק שר. אמרתי לו שלום והחזיר לי שלום. שאל אותי לאן אני הולך, עניתי לו לרופא. ושאל אותי, למה אתה הולך לרופא, עניתי לו, כי הילד חולה. ושוב שאל אותי א”כ מדוע אני הולך לרופא ועניתי לו… וכך שאל אותי מספר פעמים, בנימה והדגשה שונה. לאחר מספר פעמים שתקתי, והבנתי שלא זו התשובה.
אמר לי ר’ אייזיק, הרי שהבהמה הגדולה הולכת עם הבהמה הקטנה לרופא. אני המשכתי לשתוק, והוא חזר עוד הפעם על אמירתו ובתוספת הסבר. כל בהמה דואגת לעולליה הרכים, מאכילה אותם, משקה אותם ודואגת לכל צרכיהם. א”כ גם אתה עושה מעשה בהמה, ומה באמת ההבדל. אבא שהולך עם בנו לרופא, הוא צריך לדעת שהוא עושה חסד עם נשמה ישראלית שצריכה רפואה, אלא שזה גם ילד שלו, ולא כמו בהמה שמאכילה ועושה את צרכי צאצאיה מפני שהם צאצאיה, אלא מפני שהתורה ציוותה לעשות חסד. באותו יום!
אומר אחד המיוחד מראשי ישיבת מיר הגאון הרב יצחק אזרחי כיצד למעשה, אפשר ליישם את הדברים בחיי היום יום?
קודם כל עם אשתו כגופו. כשאדם עושה חסד עם האישה, הוא עושה חסד עם עצמו, “גומל נפשו איש חסד” וזו הדרגה הכי גבוהה שיכולה להיות. כי המובא בחז”ל המדרש מבהיל. כתוב: “ואחר קבר אברהם אבינו את שרה”, דומני שלשון המדרש הוא כך: אמר הקב”ה: “תפסת אומנותי בא ולבוש לבושי”, ואברהם זכה, ואף הלך בתוך האש. אברהם עשה כ”כ הרבה חסדים, אבל לכאורה היה נמנע מללכת בתוך האש. הקב”ה השלים את מידת החסד של אברהם אבינו, “תתן אמת ליעקב חסד לאברהם”.
קבורת האשה, זהו דבר אלמנטרי, והתורה מחשיבה זאת לחסד. אפילו דבר שאדם חייב ממש, לא הולך לאיבוד, בין אם זה דברים גדולים, ובין אם זה הדברים ההכרחיים ביותר – הכל נחשב לחסד ממש.
כשאנו מדברים על הנושא שאדם צריך לדעת להכיר טובה ולגמול חסד, עלינו להבין שזה עצם מהותו של האדם. מי שאינו מכיר טובה, ואינו גומל חסד יש בו פגם בעצם מהותו.
נאמר בפסוק: “קדושים תהיו”, והמצוה הראשונה היא, “איש אביו ואמו תיראו”, אנשים הולכים “לתפוס” מלאכים, “קדושים תהיו”, מבהירה לו התורה, תתחיל עם אבא ואמא, אל תקפוץ רחוק, ואח”כ אתה חייב להמשיך ולעשות חסד עם כל אחד.
במזמור של “אשת חיל” נאמר: “גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה”, כותב התרגום: “גמלתהו” – פרעתא טבא, היא לא הרגישה שהיא עושה חסד מיוחד. גמלתהו – מלש’ לגמול היא הרגישה שהיא בעצם משלמת, היא פורעת את החוב על כל מה שהוא עשה לה.
צריכים לדעת שבין בני הזוג, האיש פורע לאישה והאישה פורעת לאיש. אף אחד לא עושה עם השני, כל אחד צריך להבין שכל הטבה שאישה עושה עם בעלה ולהיפך היא פורעת על כל מה שמקבלת מהבעל וכן הדבר עם הבעל.
