האדם והמשפחה חווים מעברים בחייהם. חלק ממעברים אלו נחווים באופן טבעי וזורם, וחלקם מהוויים נקודות מפנה בחיי הפרט והמשפחה. חלקם אף יצוינו בטקס או במעמד, ובכך יקבלו הכרה משמעותית מעבר לאירוע האובייקטיבי. לדוגמא ילד שמגיע לגיל מצוות, המשפחה והקהילה יציינו זאת בעליה לתורה בתפילה ובדרשה, ומתוך כך יקבל המעבר משמעות רבה יותר. כך גם לגבי ברית המילה, פטירה ועוד.
גם בחיי הזוגיות ישנם מעברים. אלו עלולים להוות קושי ואתגר עבור בני הזוג ועבור כלל המשפחה. שלושת המעברים הקשורים לתהליכים משפחתים טבעיים הם המעבר מרווקת לזוגיות, מזוגיות להורות, ושוב ממשפחה לזוג לאחר עזיבת ילדי המשפחה – התרוקנות הקן (שקד 2011). במאמר זה נתמקד במעבר המרכזי השני – מזוגיות להורות.
זוגות רבים מציגים את התרחבות המשפחה כנקודת מפנה שבה החלו הקשיים בזוגיות. לכאורה, אין שמח ומרנין לב יותר מתינוק חדש המצטרף למשפחה. בליבם של בני הזוג קיימת ציפייה להתרחבות בכל המובנים, אך בפועל נוצר דיסוננס (צרימה, מעין סתירה וחוסר הרמוניה) בין הציפייה לבין מימושה. עד הלידה הזוג לא חווה קשיים משמעותיים שהצריכו התמודדות מיוחדת. אך עם בואו של הרך הנולד החלו הקשיים לצוץ מעל פני השטח. קושי זה מלווה זוגות לא מעטים בתהליך התרחבות המשפחה.
זוגות רבים מדווחים על מעין ירח דבש לאחר הלידה. תחושות של הרמוניה והתלהבות ראשונית בעקבות ההתרגשות והשמחה מהולדת הילד, אך התרגשות זו חולפת עם התפוגגות התקופה הראשונה שלאחר הלידה (גוטמן 2017). עם הכניסה לשגרת החיים מתחילים הקשיים להצטבר. לאחר פרץ ההתלהבות הראשונית, כ67% מכלל הנשים מדווחות על צניחה בשביעות הרצון שלהן מהנישואין (גוטמן 2017).
ננסה לברר מהם השינויים שאותם עוברת המשפחה הצעירה ומתוך הקשיים, לתת כלים כיצד להתמודד עימם.
השינויים והקשיים המתעוררים אצל האם
השינוי מתחיל אצל האישה כבר מתקופת ההיריון. העובר מתחיל להתפתח פיזית ותופס מקום בגופה ובנפשה. האישה מתייחסת לשינויים הן בגופה והן במחויבות שמתחילה להתפתח עם התמשכות ההיריון. מחויבות זו ממשיכה גם לאחר הלידה. כך למעשה מתחיל להיווצר פער בין האם לבין האב ביחס לעובר (מינושין 1974) הקשר של האם מתחיל בתחילת ההיריון ושל האב – עם היוולדו.
לאחר הלידה נשים חוות שינוי מהותי, כאשר למעשה התינוק כמו מושלך לתוך מערך חייהן ומצריך מהן התייחסות לשינוי באופן אינטנסיבי. לצד תחושת המחויבות ליילוד, רוב הנשים חוות לאחר הלידה תחושה של מצוקה. הן חשות קהות ובלבול, וחלק ניכר מהן אף חשות ניכור לתינוק (בייבי בלוז). תחושות ורגשות אלו, גם אם לא יובילו באופן פתולוגי לדיכאון שלאחר לידה, מקננות אצל האישה ואף נוכחות בפועל, ויש בהם כדי להטריד את המערכת הזוגית (רבין 1997), וממילא לפגוע בשביעות הרצון הזוגית. בני הזוג לא מוכנים לכך, ופעמים רבות אינם מכירים את התופעה כלל.
קשיי בן הזוג – האב החדש.
בחוויית הבעל, האישה לוקחת על עצמה את תפקיד האם, ולעיתים הוא עלול להרגיש שהוא נשאר מחוץ לתמונה. לעיתים התינוק נתפס על ידי האב כגורם המאיים על מערכת היחסים הזוגית, על אף שעד הלידה היא התקיימה באופן משביע רצון או לכל הפחות באופן מאוזן. יש להוסיף לכך את תחושת האהבה העזה שהאם חווה כלפי היילוד, שאף היא מוסיפה למרחק שחווה הבעל מהצמד החדש, האם והיילוד. את מירב תשומת הלב הרגשית מקבלת היולדת שחווה כאב פיזי וקושי רגשי, שבאופן טבעי המעמסה הכרוכה בטיפול בתינוק מוטלת עליה. אך חשוב לזכור שגם לבן הזוג, לאב החדש, יש צורך במענה רגשי, הן על ידי הסביבה, אך בעיקר מן הרעייה והאם החדשה. לפעמים חוסר מתן היחס לבן הזוג יוצר תחושת התמרמרות ומתח מצדו, ולא תמיד הוא מודע למקורו של המתח. חשוב שגם הוא ידע לשתף בקשייו הרגשיים ושרעייתו תיתן לו מקום לבטאם.
ברוב המקרים המעבר מבת זוג לאם הוא טבעי לאשה. לאור זאת על הבעל, שנשאר בתפיסה הזוגית, לצעוד בעקבות אשתו ממצבו כבן זוג להיותו אב. מעבר זה אינו תמיד טבעי, וככל שהבעל יבין זאת קוגניטיבית, יוקל על בני הזוג תהליך המעבר. חשוב לציין כי קיים כאן מעין ‘ריקוד זוגי’. אשה שתאפשר לבעלה שותפות בטיפול בילד תקדם ותקל עליו את המעבר. גבר שיגביר את מעורבותו כשותף פעיל ונוכח יביא לחיזוק הקשר ההורי והזוגי.
הקשיים הזוגיים
שני בני הזוג נאלצים להתמודד עם שינוי מערך הצרכים החדש וישנה ירידה ביכולת ההתייחסות הזוגית. לזוג יש זמן מועט יותר להקדיש האחד לשני. ישנם תפקידים ומשימות נוספות שהן לעול על הזוג שקודם לכן לא היו בנמצא. התינוק החדש על שלל צרכיו דורש מבני הזוג הסתגלות ששואבת מהם לא רק זמן וכוחות פיזיים אלא אף כוחות נפש. התפקידים החדשים של בני הזוג, ההופכים בין לילה לאב ואם אינם מובנים מאליהם, ויש צורך להסתגל גם אליהם (שקד 2011). חלק מהזוגות חווים התערבות של משפחות המוצא – ההורים. התערבות זו עלולה להוביל לפריצת גבולות בין הזוג לבין הסובב אותו, שכן ‘בעלי הניסיון’ מנסים להשפיע על ‘חסרי הניסיון’ – הזוג, לקבל עצות של ‘יודעי דבר’. כך מתמודדים בני הזוג עם תפקיד חדש – ניהול נכון את גבולות ההתערבות.
מערכת היחסים המשפחתיים שהתפתחה יכולה להציף חרדות אצל אחד מבני הזוג או אצל שניהם. לפעמים הלידה מאפשרת לאחד מבני הזוג, או לשניהם כאחד, לשמש כיסוי לחרדה לא מטופלת, ובכך למעשה לשמר או לפתח מרחק מבן הזוג. פעמים שהאב הטרי חרד מלקבל על עצמו את תפקיד האב, וחרדה זו לא מאפשרת לו להתקרב לבת זוג, שכן הקרבה יכולה לגרום ללחץ, שייכנס גם הוא לתפקיד האב, שממנו הוא חרד (רבין 1997). לעיתים יכולה להיווצר סיטואציה נוחה לשני הצדדים. האישה רוצה להימנע מקשר עם בעלה עקב חרדה מיצירת קשר על רקע קודם. לשם כך היא משתמשת בתינוק ובטיפולו על מנת לשמור מרחק, ואילו הבעל החרד מתפקיד האב שומר על מרחק מהתינוק עקב החרדה מכניסה לתפקיד האב. אם גם אצלו קיימת חרדה ממערכת קודמת הרי שהוא משתמש בתינוק על מנת לכסות על חרדתו מקשר עם אשתו. הריקוד הזה, למעשה, מעמיק את הפער שנוצר ממילא לאחר הלידה. בת הזוג המחויבת לתינוקה מעמיקה את המחויבות אליו בבריחתה, ובן הזוג נותן לה לממש את תפקידה, מתרחק מתפקידו החדש, ומשתף פעולה עם הניתוק ההולך ונרקם.
דרכי ההתמודדות במעבר מזוג למשפחה
לאור המובא לעיל יכול להתקבל הרושם שלידה אינה מאורע המשמח אלוקים ואנשים, אלא אירוע טראומטי. אך אין הדבר כך. כמו בכל תופעה שעמה ניפגש, גם במעברים ובשינויים הבחירה והאחריות שניקח ישפיעו על התהליך ועל תוצאותיו, זאת כמובן לצד סייעתא מן שמיא.
ראשית, ראוי לציין כי איכות התשתיות הזוגיות טרום הלידה הן בעלות משמעות רבה. ככל שרמת המחויבות גבוהה יותר בין בני הזוג, הם יצלחו טוב יותר את המעבר להורות. זוגות שבנו מערכת תקשורת יציבה, והם בעלי יכולת לניהול קונפליקטים ידעו לעשות זאת גם אחרי הלידה.
הלידה אינה מתרחשת באופן מפתיע. כך דרכו של עולם. זוג שיכין את עצמו נכון ללידה יוכל להגיע לרגעי האושר הללו שלהן חיכה בצפייה, ואף ליהנות מפירות ההכנה לטווח הארוך. עם הלידה בהכרח יופיעו תפקידים חדשים במשפחה – האב והאם, והמערכת תשתנה. זוג שיפתח מודעות לשינוי ואף יערך לכך שעליו להתמקם אחרת במערכת המשפחתית יוכל לצלוח טוב יותר את השינוי.
ומה עם הרך הנולד? ישנה חשיבות לאופן תפיסת בני הזוג את היילוד. ככל שהתפיסה הקוגניטיבית והערכית כלפיו תהיה שמחה, מאחדת ויוצרת שותפות, כך תגבר הצלחת המעבר. כאן יכול לבוא לידי ביטוי השיח על משמעות התא המשפחתי שיצר הזוג, וכן שיח סביב המטרות שבעבורם הקים הזוג את ביתו. שיח משמעותי שכזה מוסיף נדבך לתא המשפחתי, וממילא נותן פשר לקושי שעמו מתמודדת המשפחה המתרחבת(פרנקל 1970).
חשוב להוסיף כי האופן להגיע להתבוננות כזו, כדאי שתבוא מתוך הקצאת זמן המפנה את הזוג מקצב החיים החדש שהאב והאם הטריים מתמודדים אתו. באותו פסק זמן כדאי לעלות ל’עמדת תצפית’, מעין עמדת חוקר הבאה לנסות להתבונן על התהליך כמו מבחוץ (בואן 1967).
עמדה זו תסייע לכל אחד לבחון היכן אני כבן זוג, מה מניע אותי באופן לא בחירי וגורם לי להיות מופעל, והיכן קיימת בחירה ואחריות. למשל, האם אכן נכנסתי לתפקיד האב או שמא עדיין קיים חשש. האם החשש להיכנס לתפקיד האב הוא זה שגורם לאיחורים בשיבה הביתה או שמא גורם אחר? האם אני רואה את תגובת היולדת כתגובות רגשיות התלויות בה, או שמא אני תופס אותן כהאשמות כלפי? מדוע אני נמנע מלדבר באופן גלוי על מה שמציק לי? כך גם מצידה של האם החדשה – האם כבת זוג, על אף העיסוק האינטנסיבי בתינוק, נתתי מקום לבן הזוג להיכנס לקשר שנוצר ביני לתינוק? האם עצרתי לראות היכן המצב הנוכחי מתכתב עם ההכנות שעשינו והידע שרכשנו לקראת הרחבת המשפחה, וכן הלאה. זו משימה לא פשוטה אך יש בה יכולת לקדם את הקשר הזוגי באופן משמעותי.
אחת הדרכים להפחית חרדות וכן להגביר מסוגלות הינה הנרמול. כאשר זוג אינו מרגיש לבד בהתמודדות אלא מבין שהמצב שבו הוא שרוי הוא מצב אוניברסלי נורמלי, יש בכוחו להפחית את המתח ולפעול בסבלנות רבה יותר אל מול המצב החדש. הוא מבין שתגובתו הבלתי נורמלית לשינוי היא הנורמלית. הוא יכול לצפות לכך שהמצב הוא זמני וניתן להתמודד אתו. הזוג אף ינסה לרכוש כלים על מנת לקדם את תהליכי השינוי. לצד הנירמול באה הוספת הידע. ככל שבני הזוג ירבו בצבירת ידע לגבי השינויים בזירות השונות לאחר הלידה הם ימתנו את תגובותיהם, יקבלו אותן בהבנה, והן לא ימנעו מהם לשמוח בשינוי המתהווה.
תהליך הרחבת המשפחה הוא אירוע משמח ובעל משמעות. הוא אינו מעבר שגרתי בחיי הזוגיות. הוא מזמן אתגרים משמעותיים ומהווה אבן דרך ונקודת אל חזור זוגית שיש להיערך אליה, הן לפני הצטרפות היילוד למשפחה והן לאחר מכן, כדברי ג’ון בולבי: כששניים הופכים לשלישיה הרמוניה הופכת לקונפליקט. עבודה זוגית משמעותית שתיעשה טרם הרחבת המשפחה יש בה כדי להשפיע על היחסים הזוגיים לאחר התרחבות המשפחה. זוג שייגש למלאכת השינוי ללא ספק יקל על עצמו את קבלת השינוי. יתרה מכך הוא יכול להמשיך ולנהל חיי זוגיות משביעי רצון, מספקים המגשימים ומממשים את החזון זוגי ואת ערכים המקודשים לזוג, ומתוך כך לראות את התרחבות המשפחה כמגביר את ההשתלמות הזוגית שכה חפצו בה.
————————
ביבליוגרפיה
בואן. מ’ (2011) בתוך הספר הדיפרנציאציה של העצמי. אבן יהודה: אמציה.
גוטמן ג’ (2019) שבעת העקרונות לנישואין מאושרים. הוד השרון: אגם.
מינושין, ס (1974) משפחות ותראפיה משפחתית. בן שמן: מודן.
פרנקל, ו (1970) האדם מחפש משמעות. תל אביב: דביר
רבין, ק’ (1991) טובים השניים הנישואין כדיאלוג. בן שמן: מודן.
שקד ע’. (2011) ספריית ינר
