הרמב”ם (פ”ה מהלכות יסודי התורה ה”א) מציין שאחת הדרכים במצות קידוש השם היא על פי הגמרא ביומא (פו,א), אביי אמר כדתניא “ואהבת את ה’ אלוקיך” שיהא שמם שמים מתאהב על ידך.
שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו, אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו.
עליו הכתוב אומר “ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר”. מביא הרמב”ם את הגמרא (שם הלכה יא) ומוסיף, “עד שימצאו הכל מקלסים אותו ואוהבים אותו ומתאווים למעשיו, הרי זה קידש את השם”.
הן אמת שכבר בציווי התורה לכוהנים נאמר להם, “קדושים יהיו לאלוקיהם ולא יחללו שם אלוקיהם, כי את אישי ה’ הם מקריבים והיו קודש” (ויקרא כא-ו), נמצא שהתנהגות שאינה נאותה מצד אנשים שמזוהים עם כבוד שמים, נחשבת לחילול השם. כשחוטאים הכוהנים פנה אליהם יחזקאל הנביא ואומר, “כוהניה חמסו תורתי ויחללו קדשי” (כב-כו).
התנהגות שאינה הולמת את מי שמייצגי ה’ בעולם אינה קידוש השם, אלא להיפך. ברוח זו מגדירה הגמרא (סנהדרין פב,א) את מעשהו של זמרי בן סלוא כחילול השם. כנשיא שבט שמעון יש לצפות ממנו להתנהגות אחרת, ראויה למי שנראה כמייצג את הקדוש ברוך הוא בעולם.
הגדרתו של הרמב”ם שהתנהגות נאותה בין אדם לחברו וכבוד הבריות, הם מעשה של קידוש שם שמים מופיעה כבר בגמרא (בבא קמא קיג,א) שלמדנו שחלק מההתנהגות הראויה היא כבוד הבריות, בין ישראל, בין נכרי. שהרי אמר שם רבי עקיבא שאם ישראל וכנעני באו לדין, משתדלים לזכות את הכנעני בכל דרך שהיא, מפני קידוש השם.
כלומר, גם התנהגות לפנים משורת הדין, שתוכיח לכנעני שאין משוא פנים בדין ישראל לטובת ישראל, מביעה מעשה שמייקר שם שמים בפי הבריות.
הגמרא ביומא שם מדגימה מעשה שראוי לתואר קידוש שם שמים. אמר רב, כגון אנא דשקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר. אומר רב על עצמו, לו אטול בשר מהאטליז ולא אשלם במקום, עלולים הרואים לפרש את התנהגותי כגזילה, או כקבלת טובת הנאה, ועלולים ללמוד ממני שמותר לעשות זאת, כי אם אדם גדול כרב עשה זאת אולי מותר הדבר גם להם, או שייגרם ביזוי לכבוד שמים שייאמר על רב ועל חבריו ראו את התנהגותם הנלוזה, נוטלים ולא משלמים, מגדיר זאת רב כמעשה של חילול שם שמים.
למדנו מכאן שלא רק מעשה שלילי נחשב כחילול השם אלא גם הימנעות מעשייה, שגורמת לאחרים מכשול, נחשבת כחילול שם שמים, וחובתו של אדם להיזהר ולקדש בהליכותיו ובמשאו ומתנו עם הבריות את שם השם.
על המתנהגים בדרך הנאותה בין אדם לחבירו אמרו חז”ל: כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו (אבות פרק ג משנה י). הנהגה נוחה בין אדם לרעהו מכבדת ומייקרת את כבוד שמים ואת התורה בעיני לומדיה.
חכמי המוסר למדו שמעשה זה של קידוש השם גדול עוד יותר מהדרך הראשונה, מפני שזהו ניסיון גדול יותר, זהו ניסיון קשה, ומעלתו גבוהה. אחת הראיות לכך היא הגדרת הניסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו ע”ה.
בברית בין הבתרים פונה אליו האלוקים ואומר לו “אני ה’ אשר הוצאתיך מאור כשדים”. אור כשדים משמעו נכונותו של אברהם להיות מושלך לכבשן האש ולהיהרג על מזבח אמונתו.
אך ניסיון זה לא מוזכר בתורה באופן מפורש, וחלק ממוני הניסיונות של אברהם אבינו לא מונים את מסירות הנפש הזו כאחד מעשרת הניסיונות שנתנסה בהם אברהם, אלא מתחילים את המניין מהניסיון של “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך”, ניסיון גלות ונדודים.
מדוע ניסיון של טלטול בדרכים, שבסופו אף מובטח לאברהם שכר נחשב ניסיון, ואילו ניסיון של מסירות נפש אינו מוזכר בתורה, אלא ברמז?
ההסבר הוא שלעמוד בניסיון קשה, אך רגעי, קל יותר מאשר לעמוד בניסיון מתמשך, לאורך זמן. הנכונות למות היא רגעית, ואילו טלטולי הדרך מתמשכים, והעמידה בהם, ללא הרהור וערעור, הם הראויים לשבח.
לכן גם נחשבת עקידת יצחק כניסיון של אברהם אבינו. ודאי, נכונות יצחק למות על קידוש שמו זו מעלה גדולה, אך גדולה ממנה היא הנכונות של אברהם לחיות אחר כך חיים ארוכים של צער וכאב בידיעה ששכל את בנו יחידו אשר אהב, חיים של בדידות, שאף אחד לא טופח על שכמו ומתפעל ממעשהו. לכן נחשב מעשה זה כניסיון של אברהם אבינו, שעמד בו וזכה לדברי המלאך “עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה”.
שנזכה לקדש שם שמיים ברבים.
