וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה, וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם….
גזירה נוראה נגזרה על ישראל: “וימת מלך מצרים” אומרים חז״ל: שנצטרע, שמצורע חשוב כמת, ואמרו לו חרטומי מצרים אין לך רפואה אם לא נשחוט מקטני ישראל ק״נ בערב וק״נ בבקר ורחץ בדמיהם שתי פעמים ביום.
חרטומי מצרים יעצו לו עצה אכזרית – לשחוט כל יום שלוש מאות! תינוקות מישראל, מאה וחמישים בבוקר ומאה וחמישים בערב, ולעשות אמבטיה מהדם שלהם. הגזירה הזאת היתה תקופה ארוכה – ואז כלל ישראל צעקו, התחילו מתאנחים וקוננים, ומכיון שנאנחו וזעקו: “ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה”.
יש כאן בפסוק דגש מיוחד, איזה תפילה ושועה שלהם התקבלה ועלתה אל האלוקים, “מן העבודה” תפילה שבאה מן העבודה. מהו הדגש המיוחד בתפילה כזו שבאה ‘מן העבודה’. מצאנו בחז״ל (יומא נג, ב) שכהן גדול ביום הכיפורים בצאתו מבית קדשי הקדשים אחרי שסיים את עבודת היום הקדוש במקום המקודש ביותר, היה מתפלל תפילה קצרה בבית החיצון, ולא היה מאריך בתפילתו שלא להבעית את ישראל.
בכל ימות השנה אין עת רצון גדול יותר מהזמן הזה: האדם הקדוש ביותר – הכהן גדול, ביום הקדוש ביותר בשנה – יום הכיפורים, אחרי עבודת היום במקום הקדוש ביותר בעולם – קודש הקדשים, ומה היתה תפילתו בזמן מסוגל זה? אילו לנו היה מזדמן עת רצון מסוגל כל כך על מה היינו מבקשים? היינו מבקשים על הבעיות הביטחוניות! על רפואה מהמחלות הקשות! על חינוך הבנים! אבל הכהן גדול היה מתפלל תפילה קצרה: יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקינו שתהא שנה זו אם שחונה – תהא גשומה, ולא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה, ולא יהיו עמך ישראל צריכין לפרנס זה מזה, ולא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים.
הכהן גדול היה מתפלל תפילה קצרה – הוא לא היה מאריך, כדי שלא להבעית את ישראל, כל רגע ורגע שיש לו צריך לנצל למקסימום האפשרי, ומה הוא מבקש בתוך דבריו? שלא תיכנס לפניך תפילת עוברי דרכים! מה היא תפילת עוברי דרכים? כלל ישראל מתפללים על גשמים, סוף סוף יורד גשמי ברכה, ויהודי הולך בדרך – פעם לא היו מטריות, הכבישים לא היו סלולים כמו היום – הוא מתבוסס בבוץ, מים מצליפים לו על הפנים, והוא אומר: רבונו של עולם אני מבקש שהגשם יפסק, שיהיה לי נוח ללכת!
במושכל ראשון תפילתו אמורה להתמלא? הרי כנגדו עומד על כף המאזנים תפילות של רבבות אלפי ישראל שמתפללים על החיים שלהם – פעם כשלא היה גשמים לא היה מים! לא היה אוכל! לא היתה אפשרות לייבא אוכל מקנדה ומטורקיה, אנשים גוועו ברעב ובצמא – רבבות אלפי ישראל מתחננים על החיים שלהם! ובתוכם גם היהודי הזה – שעכשיו מתפלל שיפסק הגשם – התפלל אתמול, שלשום, לפני שבוע על הגשמים, רק שעכשיו הגשמים האלה מפריעים להוד מעלתו של היהודי הזה, יש לו בוץ! קר לו! רטוב לו! והוא מתחנן שהגשמים יפסקו, וכי יש הוו״א שתפילתו תתקבל?
והכהן גדול בזמן המסוגל ביותר ביום הכיפורים, מתפלל שלא תיכנס לפניך תפילת עוברי דרכים! מבואר שבלי תפילתו של הכהן גדול ביום הכיפורים, מה היה מכריע את הכף? מה היה מתקבל יותר? תפילתו של אותו יהודי! איך התפילה של היהודי הזה שמתפלל על הנוחיות שלו, יכולה להכריע תפילות של רבבות אלפי ישראל שמתפללים על החיים שלהם?
גודל המעלה של תפילה על ההוה שייכת לכל אדם פשוט ויתירה מזאת: הרי היהודי הזה לא היה החפץ חיים ולא ר׳ ישראל סלנטר, הם לא היו מתפללים שיפסיק הגשם בשביל הנוחות שלהם! הוא יהודי כל כך נמוך במדרגתו שרואה רק את עצמו, הוא לא רואה אף אחד כנגדו, הוא דואג אך ורק לנוחיות שלו! והתפילה של היהודי הקטן הזה יכולה להכריע ולנצח תפילה של רבבות אלפי ישראל שמתפללים על החיים שלהם, עד כדי כך שכדי לדחות את התפילה של האדם האנוכי הזה, צריך לא פחות ולא יותר כזו פצצת אטום – כהן גדול ביום הכיפורים, מה עומק הענין?
אלא ביאור הענין: כלל ישראל מתפללים על גשמים, למתי הם צריכים את הגשמים? יש להם אוכל למחר, למחרתיים, לעוד חדש, לעוד חודשיים, הבעיה תהיה בסוף הקיץ, אז יהיה רעב וצמא, התפילה שלהם אינה מתוך צרה, הם רואים את הצרה באופק אבל הם לא בתוכה. אבל אותו עובר דרכים, הגשם מצליף עליו – עכשיו! קר לו – עכשיו! הבוץ מפריע לו – עכשיו! הוא מתפלל מתוך המצוקה, מתוך הצרה, אין להשוות וההבדל הוא עצום בין התפילה הזאת לתפילה הזאת – תפילה מתוך הצרה עצמה יש לה כוח עצום!
זו תפילה מתוך הלב, עד כדי כך שהתפילה של האיש האנוכי הקטן הזה על הנוחיות שלו, בכוחה לדחות תפילתם של רבבות אלפי ישראל על החיים שלהם, וצריך כנגדה תפילת כהן גדול בזמן המסוגל ביותר לדחותה. זה הסוד של תפילה מתוך צרה! וזה עומק הענין של “ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה” תפילה שבאה מתוך העבודה, מתוך המצוקה, מתוך הגזירה הנוראה שפרעה עושה אמבטיה בדמם של תינוקות – תינוקות יהודים, צעקה שבאה מתוך הלב! זה ההדגשה שמדגישה התורה “ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה”, מן העבודה דוקא! ואז התחילה הגאולה: וישמע אלוקים את צעקתם ויזכור אלוקים את בריתו, צעקה זו מתוך הצרה הביאה את הגאולה!
זה יסוד גדול בתפילה, אנשים רבים יש להם על מה להתפלל, בריאות, פרנסה, נחת מהילדים, זיווגים, אבל לפעמים בן אדם מרגיש שפתאום המצוקה עולה לו, הוא הולך ברחוב והוא מאד לחוץ, והוא אומר לעצמו: עוד מעט אני יגיע לבית הכנסת אני אתפלל שמונה עשרה בכוונה, אתחנן בשמע קולנו מכל הלב. אבל מפה נלמד, שלא זו הדרך, אדרבא עכשיו תתפלל, כשאתה נמצא בתוך הצרה! אל תחכה לשמונה עשרה, לשמע קולנו, לרפאנו, אל תחכה ללכת לכותל, לקבר רחל, עכשיו – מן העבודה, כשהצרה לוחצת עליך! עכשיו הלב נפתח והתפילה הכי חזקה, תפילה קצרה אבל בבחינת ואשפוך את נפשי לפני ה׳! אין תפילה כמו התפילה הזאת, כשאדם נמצא בתוך המצוקה. וזה אנחנו לומדים מהפרשה שלנו “ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה”. (נחל אליהו – הרב אליהו דיסקין)
