אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ…
כִּי הִוא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי.
הכתוב מדבר באדם שלווה כספים והגיע זמן הפרעון ולא פרע את חובו, בא בעל חובו נוטל ממנו משכון. אם יטול ממנו בגד יום -לא יקחנו בלילה, כשאין בו צורך, וישיבנו לבעליו עם שחר. אם הוא כר או כסת, יטלנו בבוקר וישיבנו לפנות ערב. שאם לא כן, “במה ישכב?
והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני.
שואל ה’ספורנו’ ז”ל: מה יצעק, ועל מה יצעק? והלא הוא האשם, הוא חייב כסף ולא פרע בזמנו! ומה ישמע הקב”ה במידת חנינותו?
וביאר: אמת, שאין הצדקה לאי פירעון החוב.
אבל העני יצעק וישאל: ריבונו של עולם, מדוע הפלית אותי לרעה, מדוע אני העני והוא העשיר? מדוע יש לו כסף מיותר להלוותו, ולי אין את הכסף הראוי לפירעון? ומדוע נגזר עלי לחיות חיי מחסור, לפגר בתשלום חובי, ליתן משכון ולישון בלא כרית? וזעקתו תעלה למרום, ותפעל את פעולתה. הקב”ה יעביר מעט מהשפע מן העשיר המלווה – אל העני הלווה…
לפיכך, יועצת התורה לעשיר: אם קיימת את המצווה והלווית את הכסף, ובהגיע המועד הכסף לא הוחזר, כדאי לך לנהוג בוותרנות. כך ישמור הקדוש ברוך הוא בידיך את האפשרות להמשיך ולהלוות!!!
מסביר את הדברים רבי חיים שמואלביץ, מבהיל על הרעיון, הרי יותר מכדי סיפוקו אדם לא צריך, ובכל זאת לשם מה ניתן לו יותר, כדי שיפרנס אחרים. אומר הקב”ה, “ושמעתי” שיש לך יותר מכדי סיפוקך ואתה לוחץ על הלווה שיחזיר לך על אף שאתה לא צריך, מה אעשה? אטול את הנותר ואתן לזולתך. וזה שאמר שלמה המלך (משלי כ”ב – ב’)”עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'”, והגמרא במסכת תמורה (ט”ז.) אומרת, בשעה שעני הולך אצל בעה”ב ואומר פרנסני, אם מפרנסו מוטב, ואם לאו “עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'”, מי שעשאו עשיר לזה, עושה אותו עני, עני לזה עושה אותו עשיר!!
וכתוב בספר חסידים (סי׳ קפז), שיש בני אדם שאין להם זכות לחיות, אלא בשביל אחרים שנהנים מהם. וזהו בכלל מה שנאמר (משלי י ב), וצדקה תציל ממות.
ישמע חכם ויוסף לקח.
הגאון רבי מנחם מנדל מרומינוב היה יושב ולומד עם תלמידיו, לפתע שמע דפיקות בדלת, השמש מיהר לפתוח את הדלת ונכנס איש עני לבוש בלויי סחבות, ופניו חיוורים, וכולו מעורר חמלה, לחש לו הרב לשמש, בחדר הפנימי תלוי המעיל שלי, ובכיס המעיל יש דינר זהב, צא והביאו אלי, לאחר שהובא אליו הזמין את העני אליו, ונתן לו את דינר הזהב. העני הופתע מן התרומה הנדיבה שקיבל, בירך את הרב ויצא ופנה לדרכו.
ויהי אך יצוא יצא העני לדרכו, התבונן הרב שנתינתו לעני הייתה מרוב חמלה על העני, ולא חשב אז שהוא נותן כדי לקיים מצות צדקה, והרי נאמר בתורה וייקחו לי תרומה ופירש רש״י, לי, “לשמי”. לכן קרא הרב את השמש שנית, ואמר לו, לך חפש את העני, והשיבהו אלי, יצא השמש ומצא את העני מהלך, פנה אליו ואמר לו, הרב קורא לך, למה? איני יודע למה, ויחרד העני חרדה גדולה בחושבו שכנראה הרב טעה ובמקום דינר כסף נתן דינר זהב, בדלית ברירה, חזר אל הרב, קרא הרב לשמש, ואמר לו בכיס השני של המעיל יש עוד דינר זהב צא והביאו אלי, כשהובא אליו, קרא הרב את העני, וחזר לתת לו עוד דינר זהב, כשהוא מתכוון למצות צדקה. העני נשם לרווחה, כי לא די שלא נלקח הדינר ממנו, אלא שקיבל עוד דינר זהב נוסף. אך פנה בשאלה אל הרב ואמר, אדוני הרב, אם רצית לתת לי שני דינרים, היית נותנם לי בבת אחת, עתה כשחזרתי אליך ע״פ שליחותו של השמש, כמעט נפל לבי בקרבי, כי חשבתי שאתה לוקח הדינר ממני. אמר לו הרב, בני, בתורה (פרשת ראה) כתוב, נתון תיתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, כלומר בנתינה אחת בראותך כי מצבו העגום של העני, לא כיונת אז לשם מצוה, אלא שרע לבבך בתתך לו, כי יתחמץ לבבך על צערו של העני, הילכך אינך יוצא ידי חובת המצווה, אלא נתון תיתן, תן לו נתינה שניה בכוונת מצוה. (טללי אורות ודרשות מאור ישראל)
