וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאָהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת ה֙’ אֹתָ֔נוּ הוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ:
עם ישראל מתרגן ולא מבין מדוע הם מתעכבים בכניסה לארץ ישראל, כיוצא בזה מצאנו בפרשה הבאה שמשה רבינו מתחנן לפני הקב״ה שיכניסו לארץ, ואף מתפלל על כך חמש מאות וחמש עשרה תפילות, עד שאמר לו הקב״ה: “אל תוסף דבר אלי בדבר הזה”. מה, בעצם, רצה משה רבינו?
הלא הקב״ה גזר שלא יכנס לארץ, ומה חשב להשיג בתפילתו?
בעצם צריך להבין זאת בכל התפילות שאנו מתפללים, כגון על חולה שיתרפא או על עני מרוד שיורחב לו. אם הקב״ה גזר שכך יהיה מצבו, כיצד באים אנו לשנות את הגזירה ?!
רבי ברוך שמעון שניאורסון זצ״ל, ראש ישיבת ‘כוכב מיעקב’ בספרו אמרי נועם, אמר בזה יסוד גדול:
משה רבינו פותח ואומר: “ה’ אלוקים”, “ה” זו מדת הרחמים, “אלוקים” זו מדת הדין. “אתה החילות להראות את עבדך את גודלך ואת ידך החזקה”. שוב, “גודלך” – מידת הרחמים, “ידך החזקה” – מדת הדין.
“אשר מי קל”. “ק-ל” אומר הרב שניאורסון – יכול להיות גם רחמים וגם דין. מצד אחד קל הוא אחד מי״ג מידות של רחמים. מצד שני נאמר “ק-ל זועם בכל יום” (תהלים ז, יב). כיצד?
התשובה היא: מה שנראה אצלנו כדין, בשמים הוא בעצם רחמים!
כיום, בעולם הזה, על הטובה מברכים ‘הטוב והמטיב’ ועל הרעה ‘דיין האמת’. אבל לעתיד לבוא, אומרים חז״ל, גם על הרעה נברך ‘הטוב והמטיב’. יתברר לנו שכל מה שהיה – גם מה שנראה לנו כרע – היה טוב בלבד.
אומר, אפוא, משה רבינו: “אשר מי ק-ל בשמים ובארץ” – ריבונו של עולם! הרי אצלך הכל רחמים, ורק בארץ ישנם דברים הנראים כדין. אנא ממך! תן גם לי לראות את הרחמים, תן גם לי להרגיש את החסד! זו הייתה הבקשה.
אכן טענה חזקה לכאורה. ומה הייתה תשובתו של הקב״ה?
“ויתעבר ה’ בי למענכם ולא שמע אלי”. “ויתעבר” אומרים חז״ל, כאשה עוברה. ובאר ה”משך חכמה”: לפעמים אישה מעוברת, בחודש החמישי לעיבורה, מרגישה שאין לה יותר כוח להמשיך, והיא מתפללת: ‘הלואי וכבר יצא התינוק’. אבל אם התינוק יצא עתה – הוא לא יחיה, כי עדיין איננו מוכן ובשל לחיים בעולמנו. הוא צריך לשהות שם עד תום תשעת חדשי העיבור, רק אז יהא בשל לצאת לאוויר העולם.
מספרים על אדמו״ר אחד שבליל שבת אחד התאחר מאד להגיע ל’טיש’ [-עריכת השולחן]. בסוף, קרוב לחצות הלילה נכנס לבית המדרש. מיד כשהתיישב אמר לחסידיו: “תסלחו לי היה לי אורח חשוב מאד – אליהו הנביא. הוא בא לומר לי שברצונו להתגלות ולבשר את הגאולה, וכבר הסכימו אתו שבעת הרועים.
הוא רק בא ליטול גם רשות ממנו, ולקה לי זמן רב לשכנע אותו שעדיין לא יבוא”.
אחד החסידים ששמע זאת קפץ ואמר: “אבל למה, באמת, שלא יבוא? אדרבה שיבוא!”
הביט בו האדמו״ר והסביר: הלא ברגע שיבוא משיח צדקנו-שוב לא תהיה אפשרות לתקן. כביכול העולם כולו יכנס ל’הקפאה’.
לדאבוננו ישנן עדיין נשמות רבות שהן רחוקות מתיקונן, ועל כן בקשתי שימתין קמעה כדי לתת גם להן הזדמנות נוספת לתקן”. אבל היהודי בשלו: “שיבוא, יהיה מה שיהיה!”
אמר לו הרבי: “ומי גילה לך כי נשמתך אינה אחת מאותן נשמות שלא הגיעו לתיקונן ?! ”
יסוד גדול כתוב כאן. לא בכדי מתעכבת הגאולה, אלא לטובתנו, כדי שנספיק להשלים את עצמנו.
משה רבינו ביקש מהקב״ה: “אעברה נא ואראה את הארץ הטובה” – הנח לי להיכנס לארץ הקדושה, לכבוש אותה, ואז אבנה את בית המקדש, אמחה את זכר עמלק והעולם יבוא לתיקונו הסופי.
אמר לו הקב״ה: לא! “ויתעבר ה’ בי למענכם”, דימה זאת לאישה מעוברת המבקשת לקצר את זמן עיבורה.
הוא הדין כאן: אם משה רבינו היה נכנס לארץ ומתקן את העולם, הכל היה נעצר באמצע, והדבר אינו טוב עבורכם. נמצאים אתם עדין באמצע הדרך, נדרש לכם זמן נוסף להשלים את התיקון. לכן, “למענכם” נמנעה ממנו הכניסה לארץ, כדי שתוכלו אתם להמשיך ולתקן את נפשותיכם עד שתגיע עת הגאולה השלימה ויבוא העולם לתיקונו …
(מעובד ע”פ ספר מתוק האור)
