כאשר אחד מבני המשפחה שונה באופן חריג וסובל מנכות, היפר אקטיביות, מחלה קשה או ירידה מהדרך, הסביבה ובוודאי גם בני המשפחה אינם יכולים להתעלם. המערכת כולה מגויסת למצוא מענה ודרכי התמודדות. לעומת זאת, כאשר השונות של ילד בין אחיו נתפסת כנורמטיבית ואין לה הגדרה ברורה כבעיה, קורה לא אחת שהנושא אינו מדובר והופך לסמוי. דוגמאות כגון נערה שמתעכבת בשידוכים לעומת אחיה ואחיותיה שהשתדכו בקלות, ילד שהוא השמן בין חבריו הדקיקים, הילדה ‘שלא אוכלת’ או זו שמסרבת להיגמל כאחיה, הנער ה’עצלן’ שלא אוהב לעזור, הן דוגמאות מעטות מתוך מגוון מורכבויות משפחתיות שלא תמיד מקבלות את המענה הנדרש.
דוגמאות אלה מאופיינות בכך שהן נתפסות כתלויות ברצון של הילדים, ושהשינוי המיוחל יגיע רק אם הם בעצמם יחליטו להשתנות ו’ייקחו את עצמם בידיים’. מסיבה זו הורים ומחנכים רבים נוטים שלא לסייע באופן הראוי והדרוש ומטילים את האחריות כולה על הילד. נטיה זו גורמת, בדרך כלל, לתסכול אצל הילד שמרגיש כי משהו שונה בו אך אף אחד לא באמת מבין אותו ומנסה לסייע לו. אנשים שמאובחנים בבגרותם כבעלי מגבלה מסוימת שמנעה מהם בילדותם לעמוד בסטנדרטים שציפו מהם חשים הקלה גדולה בכך שיש ‘הוכחה’ לכך שלא הכל היה תלוי רק בהם.
הקשר המשפחתי
שונות מעוררת תגובה פנימית בלב הסובבים. המנעד הרגשי רחב ומגוון ומשתנה בהתאם לגיל, השקפת עולם, חינוך ובשלות נפשית. התחושות יכולות לנוע בין רגשות של דחייה, רתיעה, בקורת, כעס והתרחקות ועד תגובות בוגרות יותר של הזדהות, הבנה, קבלת השונה ורצון לסייע. התייחסות ההורים והסביבה הקרובה גולשת לעיתים לקצוות ומונעת פעולות אפקטיביות לאיזון המצב. מחד המשפחה מגוננת על הילד ועוטפת אותו באהבה, זאת כחלק מסימפטום הכחשה, שמחליש את רצונו לפעול למען עצמו ומשאירים אותו פאסיבי. לחלופין יכולה המשפחה להגיב בהאשמה, ניכור ודחייה שמערערים את בטחונו וגורמים ללחץ נפשי שמעמיק בקרבו את התחושה שהוא מאכזב. כך נוצרת סביב דמותו סטיגמה שמנציחה את מצבו. הוא מרגיש לא מובן וכבול במסלול ללא מוצא. במקרים מסוימים מתנהל מאבק כוחות סמוי בין הילד להוריו, ולעיתים התנהגות ‘הילד הבעייתי’ רק מחצינה בעיה אחרת במשפחה שבאה לביטוי דרך התנהגותו שקוראת לטפל בשורש. חשוב להכיר בעובדה שקיימת בעיה, ובמידת הצורך לפנות להתייעצות מקצועית או חברית, שתוביל לקו פעולה מאוחד שיכלול את כל בני הבית לתמיכה בילד מתוך הכרה ביכולותיו, תוך הענקת תחושת ביטחון שהמסגרת המשפחתית תומכת ומשתתפת איתו.
דימוי עצמי כבסיס לצמיחה נכונה
להורים חלק מהותי וחשוב ביצירת הזהות העצמית של הילד שתלווה אותו לחייו הבוגרים. למעשה מה שבונה אצל הילד דימוי עצמי חיובי זו הקבלה ללא תנאי של הוריו בשילוב המערכות החינוכיות שביכולתם לזהות את הפן הייחודי שבו ולשקף לו אותו. התייחסות ההורים חייבת להיות דואלית: מחד לחפש דרכים לשפר ולתקן בדרכים מגוונות כגון ריפוי בעיסוק, דיאטה, פיזיותרפיה, עזרה פרטית בלימודים או חונך מלווה וכדומה, ובמקביל מבט אוהב הרואה את היופי שבילד ללא תנאי, וכל זאת מבלי לוותר על הפעלת סמכות הורית. התייחסות זו תוביל לתחושת ביטחון עצמי בקרב הילד וחוויה שהוא שלם, רצוי ואהוב ולבניית מערכת אמון בהורים כמובילים מהלכים שנכונים לו.
שאלת ה’למה’.
אנו חיים בחברה השואפת למצליחנות וממוקדת בהשגת תוצאות מהירות. מציאות זו גורמת להורים המנסים לסייע לילד לצפות לשינוי מהיר ומיידי. במקום לאפשר תהליך הדרגתי ויציב שמביא בחשבון עליות וירידות כחלק מתהליך השינוי, הורים רבים פונים לאפיק ביקורתי. השאלה “למה?” מנציחה מצב מאשים: “למה את לא מבינה שצריך להתפשר בחיים?”, “למה אתה לא לוקח את עצמך בידיים”?, “למה היא כל כך רגישה”? ו”למה הוא מסתגר בחדר”?…
בסיס של דיאלוג אמיתי מבוסס על הקשבה שמחליף את ה”למה” ב”איך” – “איך אפשר לעזור לך”? “מה יקל עליך לפעול אחרת”? וכדומה. שיחה כנה המגיעה ממקום לא שיפוטי וביקורתי אלא ממקום המעוניין להבין ולסייע, יכולה להפתיע ולגלות שנדרש מעט מאד בכדי לעשות תפנית לכיוון הרצוי.
אדם שממצה את יכולותיו ושלם עם מי שהוא, יהיה מסוגל למצוא בקרבו את הכוחות לפעול למזער את המגבלה, להפוך אותה לשולית ואפילו להיעזר בה כמדרגה למינוף עצמי. הקושי שאדם חווה בילדותו יכול להפוך למנוף לבניה עצמית שלא היה מגיע אליה ללא הקושי. עלינו הסובבים, ההורים והאחים לזכור שביכולתנו לתמוך ולעזור וזוהי גם חובתנו.
