בהקדמה ל”מסילת ישרים”, קובל הרמח”ל, על כך שהחכמים אינם מעיינים בענייני החסידות מספיק והלא חכמים חושבים שעניין החסידות תלוי בדברים משונים כמו צומות קשים וטבילות קרח ושלג וכו’.
נדמה כי ניתן היה לכתוב באופן דומה על מצוות לימוד הזכות. כששומעים מישהו המלמד זכות על אנשים עולות בקרב אנשים, לעתים קרובות, שתי מחשבות, האחת שמלמד הזכות הוא אדם טוב והשנייה שאינו חכם ולא יוכל להצליח בענייניו באופן הזה באמת. תפיסה זו גורמת לנזק רוחני עצום ולביטול מצווה מן התורה.
במסגרת מחקר איכותני, שנעשה מתוך עיון בתורת ה”חפץ חיים” המתמקד בהשלכות הפסיכולוגיות והטיפוליות, עולים היבטים בעלי השלכות על אופני החשיבה בתחום חשוב זה.
תורת לימוד הזכות של ה”חפץ חיים”, מבוססת בעיקרה על המצווה מן התורה – “בצדק תשפוט עמיתך” (ויקרא, יט, טו). התורה מצווה אותנו להתייחס לזולת באופן הגון וראוי וכך גם לשפוט את מעשיו. זו אינה מידת חסידות אלא חיוב גמור. ה”חפץ חיים” מבאר למעשה בספרו כיצד נכון וראוי לשפוט את הזולת בצדק. בין השאר הוא מבאר שמצווה זו אינה דורשת מן האדם לומר דברים מוזרים ורחוקים ולהמציא תירוצים בלתי מתקבלים על הדעת או להאמין בהתרחשויות בלתי סבירות. הוא קובע שאם ראיתי אדם עושה מעשה כלשהו, עלי לדונו לכף זכות אך ורק אם הדעת נותנת שסביר יותר להסביר באופן חיובי או שאינו שלילי את המעשה או לפחות העניין “מחצה על מחצה”. אם רוב הסיכויים שהמעשה ו/או הכוונה היו שליליים, אין חובה כזו אך מידת חסידות להתייחס לכך כספק כל זמן שיש אפשרות, אף בעלת סיכויים קטנים יותר לפרש לחיוב. ה”חפץ חיים” דן בהרחבה במקרים שונים ובאתגרים שהם מציבים לפתחו של מקיים המצווה. מה קורה כאשר אדם עובר עבירה ולא ניתן להניח שאדם סביר אינו מכיר את האיסור החמור שיש בכך? כגון דברים שאיסורם מפורסם בכל ישראל וכל אחד מודע לו? במקרה כזה, לאחר שיודעים ממקור ראשון על העבירה, אין לטעון שהאדם לא עבר עבירה, ולכן קיום המצווה מתמקד במשמעות ובאופן שבו יש לתפוס את העבירה. על פי ה”חפץ חיים”, יש לבחון מי העובר, והאם המידע הוא לגבי פעם אחת שנכשל וכדומה. אם נכשל האדם בעבירה חמורה כגון עריות, מאכלות אסורים או חילול שבת, עלינו להניח שכשל מפני שיצרו התגבר עליו. (מפורט בהרחבה -“חפץ חיים” – כלל ג מסעיף ז – כלל ד סעיף ד). לבחינה והבנה זו של המעשה ישנה השלכה על היחס לנכשל ועל תהליך הקירוב והתיקון שלו.
לעתים, נתקלים ביחס קשה למי שכשל בעבירה: “להחרים, לנדות, מחוץ למחנה” וקריאות נוספות בכיוון זה. התגובה נכונה במקרים רבים גם כאשר מדובר ביחס לנכשלים בסביבה הקרובה, לרבות בני משפחה או ילדים. כשמתבוננים לעומק נפש האדם, לאור ה”חפץ חיים”, מבינים שעולמו של האדם מורכב. הוא אינו נולד שלם ואין לצפות שיהיה שלם, אלא שילך וישתלם לאורך חייו. חלק נורמטיבי מהתפתחות האדם היא ההתמודדות עם היצרים, עידונם ועילוים לעבודת ה’. בעל “נתיבות שלום” באחד הדרושים לפר’ “בא” מבאר את הפסוק – “כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים” (שמות יא, ד), על פי דברי הזוהר הקדוש (ח”ב קפד.) “לית נהורא אלא מגו חשוכא” = אין אור אלא מתוך החושך. כלומר האדם נולד עם נפש גשמית ויצרית ותפקידו להתעלות לאורך חייו. מכאן יש להבין שחלק מן האמת של התורה ומההגינות שהיא דורשת כלפי הזולת, פירושם להבין שאדם מתמודד עם קולות פנימיים מגוונים באישיותו פנימה וכישלון הוא אופציה אנושית.
להבנה זו השלכה מרחיקת לכת על יחסו של האדם לעצמו. שכן האדם עצמו מכיר בכך שבתוך נפשו יש גם “חושך” – “אמר רב עמרם אמר רב: שלש עבירות אין אדם ניצול מהם בכל יום – הרהור עבירה וכו'” בבא בתרא, קסד, ע”ב). לעתים מנסה האדם להסדיר את עולמו הפנימי וחולשותיו באופן שגוי. במקום להתמודד ולתקן את עולמו הפנימי ולהצמיחו לטוב הוא מנסה לבדל את עצמו מן הרע באמצעות הרחקת הזולת כשעיר לעזאזל. על זה באה התורה ומלמדת “בצדק תשפוט עמיתך” (ויקרא יט, טו). ההגינות והאמתיות כלפי הזולת והתיקון הראוי של נפש האדם האישית שלך אחד הם. “ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא יט, יח) – היחס שלך אל רעך ותיקון עצמך אחד הם.
הקבלה של אנושיות הזולת ואנושיות עצמי מאפשרים את התיקון. הם כלי שבלעדיו אין תיקון. האדם הראשון ואשתו חשו בושה ורגשי אשם גדולים וכתוצאה מכך לא היו מסוגלים ליזום תשובה, אפילו לאחר שהקב”ה בכבודו ובעצמו התגלה אליהם ונכנס עמם בדברים. כל כוונת ריבונו של עולם הייתה לתשובה והיא נחסמה מהם מכיוון שלא יכלו בבושתם לקבל את האנושיות שלהם ומנקודה זו להצמיח בעצמם את התיקון. (על פי “connection” הרב סווירסקי הוצאת אש התורה). העברת האשמה אל הזולת היא ניסיון שגוי להתעלם מההתמודדות הפנימית של האדם. לעומת זאת כאשר האדם מקבל את עצמו על חלקיו השונים ומבין שהוא בתהליך של תיקון וצמיחה קל לו לקבל גם את הזולת. הדבר משליך בראש ובראשונה על הזוגיות והמשפחה ועל יחסו לחבריו בכלל. במקום לכפור בטובתו של מקום ולומר “האשה אשר נתת עמדי היא…” (בראשית, ג, יב) מסוגל האדם להודות לה’ על כל הטובה ולצמוח מתוך ראיה ברורה של האור הבא מן החושך כחלק משמחת היצירה והבניין של החיים שנתן לו ה’.
