להחזיר את הבחירה

פתיחה

לעיתים, הרגע המשמעותי ביותר במפגש עם אדם במצוקה אינו הרגע שבו נמצאת תשובה לבעיה, אלא הרגע שבו הוא מגלה שאינו לבד. נערה המגיעה למקום בטוח לאחר לילה של פחד, או צעירה שאוזרת אומץ לספר על משבר, אינן זקוקות בהכרח להסברים ארוכים. תחילה הן זקוקות למבט מכבד, להקשבה ולתחושה שיש מי שיכול לשאת איתן את הקושי. עזרה ראשונה נפשית היא מענה אנושי, מעשי ומובנה שנועד להפחית מצוקה מיידית, לחזק ביטחון ולסייע בחיבור למשאבים ולתמיכה.

מטרת מאמר זה להציג את עקרונותיה המקצועיים ולבחון את יישומם בעבודה עם נערות וצעירות במצבי משבר, מתוך שילוב בין ספרות מקצועית להתבוננות מן השטח.

מהי עזרה ראשונה נפשית?

עזרה ראשונה נפשית אינה טיפול פסיכולוגי ואינה מחייבת את האדם לספר את פרטי האירוע שחווה. לפי מדריך ארגון הבריאות העולמי, מדובר בסיוע אנושי, תומך ומעשי לאנשים שנחשפו לאירוע קשה, תוך שמירה על כבודם, תרבותם ויכולתם לקבל החלטות (WHO et al., 2011). ההתערבות מתמקדת בצרכים הדחופים: בטיחות, מזון, מנוחה, מידע אמין, קשר עם אנשים משמעותיים וגישה לשירותים מתאימים. גם כאשר הסיפור מורכב ומעורר רצון עז לעזור, חשוב לזכור שהמטרה הראשונה אינה לפתור את כל הבעיות, אלא לאפשר התייצבות ראשונית. המדריך המקצועי של Brymer ועמיתיו (2006) מדגיש כי המענה צריך להיות מותאם לגיל, לרקע התרבותי ולמצב האדם, ולא להתבצע כתהליך אחיד ונוקשה.

לראות, להקשיב ולחבר

שלושה עקרונות פעולה מרכזיים מתוארים במדריך ארגון הבריאות העולמי: לראות, להקשיב ולחבר. ‘לראות’ פירושו לבחון תחילה אם הסביבה בטוחה, לזהות צרכים בסיסיים ולשים לב לסימנים של מצוקה חריפה. ‘להקשיב’ פירושו לפנות בעדינות, לשאול מה חשוב לאדם ברגע זה, להקשיב ללא שיפוט ולא ללחוץ עליו לספר. ‘לחבר’ פירושו לסייע בהשגת צרכים מעשיים, במסירת מידע ברור וביצירת קשר עם גורמי תמיכה מתאימים (WHO et al., 2011). לכאורה מדובר בפעולות פשוטות, אך במצב משברי הן עשויות לשנות את חווייתו של האדם: ממפגש עם כאוס וחוסר אונים למפגש שיש בו סדר, נוכחות ואפשרות לבחירה. הקשבה איכותית אינה רק שתיקה; היא כוללת מתן מקום לרגש, בדיקה שהבנו נכון והימנעות מהבטחות שאי אפשר לקיים.

ביטחון קודם להסברים

מחקרם של Hobfoll ועמיתיו (2007) מציע חמישה עקרונות מנחים להתערבות לאחר טראומה: קידום תחושת ביטחון, הרגעה, מסוגלות אישית וקבוצתית, קשר חברתי ותקווה. תחושת ביטחון כוללת הגנה פיזית, אך גם ציפיות ברורות, יחס יציב ומידע שאפשר לסמוך עליו. במפגש עם צעירה שהגיעה בעקבות משבר בבית, למשל, השאלה הראשונה עשויה להיות היכן תוכל לישון הלילה ומי יהיה זמין עבורה אם תיבהל. רק לאחר מכן אפשר לשוחח על תוכניות ארוכות טווח. במצבי מצוקה חריפה יש לבדוק אם קיימת סכנה מיידית לאדם או לאחרים; כאשר יש חשש לפגיעה עצמית, בלבול קיצוני או חוסר יכולת לשמור על בטיחות, נדרשת הערכת סיכון מקצועית והפניה דחופה לשירותי חירום או בריאות הנפש.

עזרה ראשונה נפשית אינה תחליף לכך.

הקשבה שמחזירה שליטה

אחד הדברים המרכזיים שאדם עלול לאבד בעת טראומה הוא תחושת הבחירה. לעיתים התרחשו דברים בניגוד לרצונו, גבולותיו לא כובדו והחלטות גורליות התקבלו בלי שהיה יכול להשפיע עליהן. גם בזמן משבר עכשווי, כשהמציאות מאיימת ובלתי צפויה, הוא עלול לחוש חסר אונים. משום כך, לצד הקשבה והגנה, חשוב להחזיר לאדם בהדרגה את האפשרות לבחור. אין הכוונה להטיל עליו אחריות כבדה ברגע שבו הוא מוצף, אלא להציע אפשרויות מעטות, פשוטות ואמיתיות, בהתאם למצבו ולצרכיו. עיקרון זה משתלב בהדגשת המסוגלות האישית אצל Hobfoll ועמיתיו (2007).

בעבודתי עם נערות וצעירות במצוקה, לעיתים נערה מתקשרת בשעת לילה מאוחרת ואומרת שאין לה היכן לישון הלילה. לעיתים היא אף מגיעה בעצמה למרכז החירום שלנו. תחילה אנו מוודאים שהיא מוגנת ושיש מענה לצרכיה הדחופים. לאחר מכן, אנו משתדלים להחזיר לה מעט מן השליטה באמצעות שאלות פשוטות: ״איפה היית מעדיפה לישון, בחדר 13 או בחדר 16?״; ״איזה מצעים את מעדיפה, בצבעים כהים או בהירים?״. לכאורה, צבע המצעים אינו נושא משמעותי לעומת המצוקה שהביאה אותה אלינו. אולם הבחירה הקטנה מעבירה מסר: הרצון שלך חשוב, מותר לך להביע העדפה, ואת שותפה למה שקורה לך.

מניסיוני, רצף של בחירות קטנות עשוי לסייע לנערה להתחבר מחדש ליכולתה לחשוב, להחליט, לזהות מה מתאים לה ולהציב גבולות. חשוב שהאפשרויות יהיו אמיתיות ולא מדומות, ושלא נציף אותה בשאלות כאשר היא מתקשה לענות. אם אינה רוצה לבחור כרגע, אפשר להציע עזרה בלי ללחוץ. לצד זאת, אין להעביר אליה החלטות הנוגעות לבטיחותה: האחריות להגנה ולהערכת סיכון נשארת בידי הצוות. כך אפשר לשלב בין נוכחות אחראית לבין כבוד לאוטונומיה של האדם. גם האופן שבו אנו מדברים חשוב. במקום לשאול ״למה לא פנית קודם?״, שעלול לעורר אשמה, אפשר לומר ״טוב שפנית אלינו; נחשוב יחד מה נכון עכשיו״.

הקשר האנושי כמשאב

העיקרון של חיבור חברתי אינו מחייב ריבוי אנשים סביב האדם; לעיתים די בדמות אחת יציבה ואמינה. במצבי משבר יש מי שמבקשים לדבר מיד, ויש מי שזקוקים תחילה לשקט. התפקיד המקצועי הוא לזהות את הצורך ולא לכפות קרבה. בעבודה במסגרת מגורים טיפולית ניתן לראות כיצד נוכחות עקבית של איש צוות, סדר יום צפוי והידיעה למי אפשר לפנות בשעת לילה מאוחרת מחזקים בהדרגה את תחושת השייכות. עם זאת, יש להקפיד על גבולות, על פרטיות ועל סודיות בהתאם לדין ולנהלים. קשר מיטיב אינו תלות מוחלטת באדם מסוים, אלא גשר לרשת תמיכה רחבה יותר: משפחה כשמתאים ובטוח, אנשי מקצוע, מסגרת לימודית וקהילה.

תקווה שאינה הבטחה

תקווה היא אחד מחמשת העקרונות שהציעו Hobfoll ועמיתיו (2007), אך תקווה מקצועית אינה אמירה אוטומטית ש’הכול יהיה בסדר’. אמירה כזו עלולה להישמע מנותקת כאשר האדם ניצב מול מציאות קשה. תקווה אמינה מבוססת על צעדים קטנים: הלילה – יש מקום בטוח, מחר תתקיים שיחה עם אשת מקצוע, ובהמשך ייבחנו אפשרויות נוספות. היא מכירה בכאב בלי לקבוע שהכאב יהיה מצב קבוע. במסגרת העבודה שלי אני נוכחת שוב ושוב כי אפשר להחזיק יחד שני מסרים: ‘המצב שלך קשה מאוד כרגע’ ו’אינך צריכה להתמודד איתו לבד’. הצירוף הזה מאפשר לאדם להרגיש שמבינים אותו, בלי לשלול את האפשרות לשינוי.

רגישות תרבותית ומקצועיות

כאשר מסייעים לצעירות מרקע דתי או קהילתי , חשוב להבין את השפה, הערכים והקשרים המשפחתיים שלהן. רגישות תרבותית אינה הנחה שכל המשתייכות לקבוצה חושבות באותה צורה; היא מחייבת בירור אישי של מה שמעניק לכל אחת תחושת ביטחון ומשמעות. יש צעירה שתמצא נחמה בתפילה או בקשר עם דמות רוחנית, ואחרת תעדיף בשלב הראשון שיחה שקטה ללא התייחסות דתית. גם שאלות של פרטיות, צניעות ומעמד המשפחה מחייבות זהירות. לצד ההקשבה לרקע התרבותי, אסור לאפשר לו להסתיר סימני סיכון או למנוע הפניה לטיפול נחוץ.

גבולות ההתערבות ושמירה על המסייע

חשוב להבחין בין תמיכה ראשונית לבין טיפול מתמשך. מסייע שאינו מוסמך לאבחן או לטפל אינו צריך לפרש סימפטומים, לחקור טראומה או להבטיח סודיות מוחלטת במצב של סכנה. כאשר נדרש טיפול ייעודי, עליו לסייע ביצירת קשר עם גורם מוסמך ולוודא ככל האפשר רצף תמיכה. גם הצוות המסייע זקוק להדרכה, לחלוקת אחריות ולמנוחה. חשיפה חוזרת לסיפורי מצוקה עלולה ליצור עומס רגשי, ועבודה ללא גבולות ברורים פוגעת הן בצוות והן במקבלי השירות. לכן עזרה ראשונה נפשית טובה נשענת לא רק על לב פתוח, אלא גם על נהלים, התייעצות ומודעות למגבלות התפקיד.

סיכום

עזרה ראשונה נפשית מתחילה בפעולות בסיסיות לכאורה: לראות את האדם, להקשיב לצרכיו ולחבר אותו לביטחון ולתמיכה. הספרות המקצועית מדגישה כי : ביטחון, הרגעה, מסוגלות, קשר ותקווה הם יסודות חשובים בהתמודדות הראשונית עם משבר. הניסיון בעבודה עם צעירות במצוקה מלמד אותי שהערך של ההתערבות אינו נמדד תמיד בשיחה דרמטית או בפתרון מהיר. לעיתים הוא נמצא בדלת שנפתחת, בכוס מים, בשאלה מכבדת ובידיעה שמישהו נשאר זמין גם לאחר שהשיחה מסתיימת. מסקנתי היא שהמקצועיות הגבוהה ביותר במצבי משבר נוצרת כאשר ידע מובנה פוגש נוכחות אנושית, אחריות וענווה: לא לנסות לתקן את האדם, אלא לעזור לו למצוא מחדש קרקע בטוחה שממנה יוכל להמשיך.

מקורות

World Health Organization, War Trauma Foundation, & World Vision International. (2011). Psychological first aid: Guide for field workers. World Health Organization.

Hobfoll, S. E., Watson, P., Bell, C. C., et al. (2007). Five essential elements of immediate and mid-term mass trauma intervention: Empirical evidence. Psychiatry, 70(4), 283–315.

Brymer, M., Jacobs, A., Layne, C., et al. (2006). Psychological first aid: Field operations guide (2nd ed.). National Child Traumatic Stress Network & National Center for PTSD.