מה הייתם נותנים בשביל שילדיכם יתנהגו נכון, יתמידו בלימודים, יעזרו בבית – לא כדי לרצות אתכם, ולא כי הם מפחדים מעונש – אלא כי הם רוצים? כי זה חשוב להם?
זו בדיוק השאלה שעמדה לנגד עיניי כשניגשתי לכתוב את עבודת הדוקטורט שלי, בה גיבשתי את ‘מודל המצפן’ – מודל הורות ממוקד מוטיבציה פנימית, אשר מציג גישה שמבקשת לחנך לא רק לצייתנות, אלא להפנמה; לא רק לשיתוף פעולה, אלא לחיבור עמוק לערכים.
ממבט-על לפעולה יומיומית
כהורים, אנחנו נוטים להתמקד בהתנהגות של הילדים: איך לגרום להם להפסיק לצעוק, להתחיל להכין שיעורים, לעזור לסדר את הבית. אך הגישה המוטיבציונית שואלת שאלה עמוקה יותר: איזה בני אדם אנחנו רוצים שהם יהיו? ואיך נוכל לעזור להם לפתח בתוכם את המוטיבציה להגשים את הטוב שטמון בהם?
שלושה צרכים פנימיים שמניעים ילדים:
מתוך שורת מחקרים, ובמיוחד בהשראת תיאוריית ההכוונה העצמית, עולה תמונה ברורה: ילדים, ואנשים בכלל, מפתחים מוטיבציה פנימית חזקה כאשר הם חווים:
- שייכות – קשר רגשי חם ועמוק, בעיקר עם הוריהם. ילדים נוטים לראות בהוריהם מודל לחיקוי, כאשר הם מרגישים קשר עמוק איתם.
- אוטונומיה – תחושת בחירה, רצון פנימי, חופש לומר “אני רוצה” ולא רק “אני חייב”. ככל שנאפשר בחירה, ביחד עם הגבולות שאנחנו מציבים, כך הילד יחוש יותר הזדהות עם הדברים שאנו אומרים.
- מסוגלות – אמונה אמיתית ש”אני יכול”, תחושת הצלחה והבנה. כאשר הילד מרגיש מסוגל, הרצון שלו לממש את מטרותיו מתגבר מאוד. לעומת זאת, ילד שחש שאינו מסוגל, ימיר זאת במהרה לאמירה ‘אני לא רוצה’.
כאשר שלושת הצרכים הללו מתמלאים – משהו בלב של הילד מתעורר. הוא לא צריך שידרבנו אותו בפרסים או באיומים – הוא רוצה לעשות טוב, להיות חלק, להשפיע.
לא פרסים, לא עונשים – קשר
בעולם החינוך רווחת לעיתים תפיסה לפיה צריך לתגמל ילדים על התנהגות טובה. אבל מסתבר שזה לא תמיד נכון. מחקרים רבים מראים שכאשר ילד מקבל פרס חיצוני על דבר מה שהוא אוהב לעשות – המוטיבציה הפנימית שלו דווקא נחלשת. הוא עלול לעשות את זה רק בשביל התגמול, ולוותר ברגע שהוא יפסיק. אין כוונה לומר שאין צורך בפרסים, אבל חשוב לדעת שזו טעות להתבסס רק על זה בחינוך. לעומת זאת, ילד שפועל מתוך עניין, הזדהות ורצון פנימי ימשיך גם בלי תגמול. הוא יתמיד יותר, ייהנה יותר, יבחר יותר בדרך הטובה גם כשאף אחד לא רואה.
ההורה כגנן, לא כנגר
מודל המצפן לא רואה את הילד כחומר גלם שיש לעצב לפי שרטוט. אנחנו לא נגרים שבונים רהיט. אנחנו יותר כמו גננים שתפקידם להעניק תנאים טובים לצמיחה. כוחות הצמיחה קיימים כבר בילד וזוהי מתת שמיים. תפקידנו כהורים הוא להבין מהו האור, האוויר והמים שהוא צריך כדי לפרוח.
הבשורה היא כפולה: מצד אחד, איננו יכולים לשלוט בילדים או לגרום להם לרצות. מצד שני – אנחנו יכולים להשפיע עמוקות, דרך הקשר, דרך האמון, דרך הסביבה הרגשית שאנחנו יוצרים. כשהילדים מרגישים קשר עמוק איתנו, הם נוטים להפנים באופן טבעי גם את ערכינו.
ומה עם גבולות?
לעיתים עולה השאלה: אם אני כל כך מכבד את הרצון הפנימי של הילד – מה יהיה עם משמעת? גבולות? מה עם הסמכות ההורית?
התשובה היא: לא רק שיש מקום לסמכות – היא חיונית. אבל הסמכות המוטיבציונית היא סמכות מהסוג החדש: לא כוחנות, אלא נחישות רגועה. לא “אתה תעשה כי אמרתי”, אלא “אנחנו הולכים בדרך הזו – כי אני מאמין בה, ואני מאמין גם בך”.
סמכות כזו אינה עומדת בסתירה לשייכות. להפך. כאשר הילד מרגיש שיש לו קשר עמוק עם הוריו, כאשר הוא חווה מהם אכפתיות, אהבה והבנה, קל לו יותר לקבל את הסמכות. לא מתוך פחד אלא מתוך אמון.
הכלי היישומי: השיחה המוטיבציונית
מתוך עולמה של הגישה המוטיבציונית בטיפול אימצתי ככלי מרכזי גם את השיחה המוטיבציונית כהורים – שיחה שמטרתה לחולל שינוי פנימי מתוך הילד. בשיחה הזו אנחנו לא מטיפים, לא משכנעים בכוח ולא מתקנים מיד. אנחנו יוצרים סביבה שמאפשרת לילד לבחון את עצמו – לבדוק מה חשוב לו, במה הוא מאמין, מה הוא רוצה.
כדי לעשות זאת עלינו לגרום לו לבטא את החלקים המוטיבציוניים שנטועים בו. אני נוהג להמחיש זאת בעזרת משל לשני גמדים, שנמצאים על שני הכתפיים של הילד – הגמד השמאלי מעודד אותו להתבטל ולהימנע מהמאמץ הכרוך בחיים מוכווני ערכים ומטרות, לעומתו, הגמד הימני מעודד אותו לפעול באופן ערכי ומשמעותי ולהגשים מטרות חשובות. כהורים אנחנו נוטים להתעמת עם ‘הגמד השמאלי’, אבל אז אנחנו מוצאים את הילד מגן עליו בתוקף ומתנגד לדברינו. לכן, עדיפה בהרבה הגישה שמתמקדת בדיבוב ‘הגמד הימני’, כלומר החלק המוטיבציוני של הילד עצמו.
אנחנו עושים זאת בעזרת כלים כמו שאלות פתוחות, שיקוף, תיקוף והתעניינות. אנחנו מאמינים שילדים רוצים לעשות טוב ואם נפתח להם את הדלת, הם ייכנסו בה. ככל שנקשיב לחלק הזה, הוא יתחזק אצל הילד ולאט לאט הוא זה שיאמר לעצמו: “אולי אני באמת רוצה להשתנות לטובה” – כאשר זה קורה, זה הרגע שבו באמת נפתח פתח לשינוי עמוק.
לסיכום
מודל המצפן להורות אינו טריק אלא דרך חיים שמבוססת על כבוד לילד, אמונה בטוב שבו, ושאיפה לחנך מתוך קשר. היא לא מבטיחה הורות קלה אבל היא מבטיחה הורות משמעותית, עמוקה, כזו שמטביעה חותם לטווח ארוך. בסופו של דבר, לא רק הילד משתנה. גם אנחנו משתנים. כשאנחנו לומדים להקשיב, להוביל מתוך שייכות, לסמוך על הכוחות הטמונים בילד – אנחנו נעשים ההורים שתמיד רצינו להיות.
