אמנם יש מקרים מדהימים של משפחות שמצליחות להתחבר היטב בפרק ב’, לגדול ולהתפתח לאורך זמן, עם יחסים טובים בין המבוגרים והילדים, אך מחקרים מעידים כי שיעור הכישלונות בנישואים ראשונים הוא כ-41%, בנישואים שניים הוא כ-60%, ובסיבוב שלישי זה מגיע לכ-73%. בארץ כ-70% מהזוגות המתגרשים נישאים מחדש, אך קרוב לאחוז זה מתוכם מתגרשים. אחת ההערכות המעניינות של חוקרים שחקרו משפחות מורכבות לאורך שנים היא שאם משפחה מורכבת נשארת ביחד שש שנים רוב הסיכויים שהיא לא תתפרק בעתיד. המאמר יבחן את הבעייתיות שבמעבר מפרק א לפרק ב ויציג דרכים להתמודדות יעילה ומעשית.
ממהרים לחבר את המשפחות
יש בוודאי סיבות רבות לקושי הגדול של משפחות מורכבות להחזיק מעמד לאורך זמן. אחת הסיבות המרכזיות לחוסר ההצלחה היא שהמבוגרים במשפחות – בני הזוג, ההורים – ממהרים. אצה להם הדרך, ולכן הם עושים טעויות רבות שאפשר היה להימנע מהן עם מעט מחשבה מראש. מאחר שזו סיבה מאוד מעשית וגלויה, היא מאפשרת גם התמודדות פשוטה, יחסית, ויעילה. על אף שלפרק ב’ אנשים מגיעים בדרך כלל כשהם מבוגרים ומנוסים יותר, יש להם פעמים רבות תחושה של לחץ זמן דווקא בגלל הגיל המבוגר יותר. אולי בגלל שהם מרגישים רצון לפצות את עצמם על “פספוסים”, אובדנים, או פצעים בפרק א’. אולי בגלל שהם סומכים על ניסיונם בחיים ועל בגרותם, ומאמינים שיהיה בסדר. חשוב להבין שפרק ב’ שונה באופן מהותי מפרק א’, על אף שהם נראים דומים מאוד. בפרק א’ בחיים אנו מתוודעים בהדרגה למשימות החדשות איתן אנו צריכים להתמודד – זוגיות, הורות לילד ראשון, הורות למספר ילדים, ויש לנו זמן סביר להשתפר ולתקן טעויות. אפשר להקדיש זמן להכיר אחד את השני וללמוד לחיות כבני זוג עוד לפני שהמשפחה מתרחבת. טעויות הנעשות בגידולו של הילד הראשון, ומי לא עושה טעויות כאלה, אפשר לנסות לתקן בגידולם של שאר הילדים, אף כי כמובן נעשה טעויות חדשות… לעומת זאת, בפרק ב’ עלינו להתמודד בבת אחת עם בעיות חדשות רבות, שעם חלקן כלל לא הוכשרנו להתמודד: השוואות עם בן/בת הזוג הקודמים וקושי להיפרד מהחיים הקודמים; הצורך להסתגל במהירות לחיים עם אנשים לא מוכרים, שהם בעיקר ילדי בן/בת הזוג אך גם קרובי משפחה של בן/בת הזוג, שפעמים רבות אף עוינים את הקשר החדש; כניסה לתפקיד חדש, לא מוגדר – הורה לא ביולוגי; חילוקי דעות חריפים עם בן/בת הזוג החדשים בנוגע לגידול הילדים המשותפים; סוגיות כלכליות חדשות כמו חשבונות נפרדים או מאוחדים; ועוד. טעויות בתהליך עלולות להיות קריטיות, מכיוון שהרגישות גדולה מאוד, הפגיעות של כולם רבה, ואין זמן ללמידה ולתיקון טעויות.
להיפרד נכון מפרק א’ ולהתחבר נכון לפרק ב’
כדי שהמעבר לפרק ב’ בחיים יתבצע בצורה טובה, על בני הזוג וילדיהם לבצע בצורה מתואמת שתי תנועות מורכבות: להיפרד בצורה טובה מפרק א’ ולהסתגל בהצלחה לפרק ב’. התקדמות זהירה ואיטית בתהליך תאפשר לבני המשפחה, בסופו של חשבון, להגיע מהר ליעד המבוקש: חיים משותפים טובים בפרק ב’. ניתן להציע חמש עצות מעשיות פשוטות, שיכוונו את מנהיגי המשפחה, בני הזוג וההורים, לבצע נכון את הפרידה מפרק א’ וההתחברות לפרק ב’:
לא למהר להיפרד מפרק א’
עניינים שלא טופלו נכון בעבר, משימות התפתחותיות שהתחמקנו מלהתמודד איתן, יופיעו בצורה פתולוגית בהווה, ויקשו על הסתגלות וצמיחה. בני זוג שממהרים להיפרד מפרק א’, בלי שהם מאפשרים לעצמם לעבד את הכאב והצער הכרוכים במשבר הפרידה, בלי שהם נותנים לעצמם דין וחשבון רציני על החלק שלהם במשבר, יתקשו להיכנס בהצלחה לפרק ב’. תחושות אשמה, כעס, געגועים לא מעובדים מפרק א’ יתערבו בצורה הרסנית בפרק ב’, אם נמהר מדי לשים את העבר מאחורינו, ללא עיבוד מתאים שלו. לכן חשוב לא להתנפל על ה”מציאה” של פרק ב’ כמוצאי שלל רב, כנמלטים מאזור אסון למקום מפלט בטוח, אלא להתנהל בצורה שקולה ומכבדת את מה שחווינו והיינו בפרק א’. כיצד נדע שאנחנו בשלים להיפרד מפרק א’? אחרי שהרגשות והקונפליקטים הקשורים לפרק א’ מלווים אותנו, אך כבר לא מעסיקים אותנו.
לא לדרוש מהילדים להיפרד מהר מפרק א’
מספר נער בן 16, שנמצא כבר תקופה ארוכה בטיפול: “לא האמנתי כשההורים סיפרו לי שהם מתגרשים. זה היה שוק מוחלט. לא היה לכך שום סימן בבית שלנו. לא ראיתי אותם רבים אף פעם! מאיפה הם הביאו את זה? אני עוד לא מעכל את זה. אמרתי להם שאם הם ירצו לחיות עם מישהו אחר, בן או בת זוג חדשים, אני לא אסכים לכך בשום אופן!”
הורים ממהרים מדי דורשים גם מילדיהם להיפרד מהר מפרק א’ בחיים שלהם. חשוב לתת לילדים את הזמן לעבד את חווית הפרידה, שהיא מבחינתם התמוטטות רגשית אדירה, קריסה של עולם שלם, בדרך כלל ללא שום תחושת שליטה. חשוב להבין שגם כשהיחסים בין ההורים הנפרדים תקינים, לכאורה, הילדים במשפחה חווים משבר קשה. יתרה מזאת, דווקא במקרים שהכל לכאורה נראה בסדר במשפחה, למשל כשאין מריבות גלויות, לילדים יותר קשה לקבל את השינוי. מבחינתם אין סיבה לגירושין במשפחה שהיחסים בין ההורים נראים ללא בעיות, והכעס שלהם על ההורים גובר. כמובן שבמקרים של אלמנות, כשהמוות של ההורה האחר בא בחטף, חשוב במיוחד לא למהר עם הילדים לעבור לסדר היום ולתפקד כאילו הכל כרגיל. אמנם חשוב לשמור על סדר יום רגיל של הילד, אבל אסור לדרוש ממנו למהר לשכוח את החיים עם ההורה שנפטר, ובאופן כללי, אין לדרוש מהילד להכיר ובוודאי לא לקבל מהר זוגיות חדשה.
לא למהר לחבר את המשפחות
מספרת בכאב גרושה בת 38, אם לשני ילדים, שנישאה לבן 37 עם שני ילדים קטנים יותר: “לא חשבתי שיהיה לי קשה עם הילדים שלו. הייתי בטוחה שאם אני אוהבת את ילדיי ויש לי מערכת יחסים טובה איתם, אסתדר גם עם הילדים שלו. הרגשתי שזה החלק החזק שלי. אבל פתאום, מרגע שעברנו לחיות ביחד, אני רואה כמה זה קשה לי. כמה הם שונים מילדי: תזזיתיים, מהירים, לא מנומסים. אני לא בטוחה שהחלטתי נכון”.
מספרת נערה בת 14, שהוריה נפרדו לפני כשנה, וכעת עומדת להיכנס משפחה חדשה לבית שבו גרה עם אמה ואחיה הצעיר ממנה: “עוד לא הספקתי להתגבר על הפרידה של הורי, אני עדיין מתביישת בכך ולא מספרת לחברים, ואמי כבר רוצה להכניס ילדים חדשים לביתנו! אני שונאת את הילדים האלה: הם רעשניים, הם משתלטים לנו על הבית. אין לי לאן לברוח אלא רק לחדר שלי. אני אברח לאבא שלי!”
כאשר לבני הזוג אצה הדרך, הם ממהרים לחבר את משפחותיהם ללא הכנה ראויה של עצמם ושל ילדיהם. לעתים הם עצמם נדהמים מהקושי שהם חווים בהסתגלות למצב החדש: לחיות עם ילדים אחרים, שונים מאוד מילדיהם ולאבד בעוצמה את תחושת הקרבה הזוגית שנוצרה. כאשר בני הזוג ממהרים לחבר את המשפחות הם בדרך כלל מנחיתים על ילדיהם את בשורת החיים ביחד במקום להכינם לכך בהדרגה. הם אינם משתפים את הילדים בתהליך שעברו בדרך לקבלת ההחלטה, אינם מסבירים להם את ההתלבטויות בצד ההחלטה, אינם מקשיבים לרגשותיהם ואינם נותנים מקום לחרדות המתעוררות אצלם. הדאגות של הילדים רבות: האם מקומי במשפחה החדשה מובטח? האם ההורה שלי ימשיך לאהוב אותו או שיעדיף את ילדי בן/בת הזוג? האם אשאר באותו חדר? גם הכעסים רבים: מפריעים את שגרת חיי, מדרדרים את איכות החיים שלי, דורשים ממני התחשבות בילדים שאני לא מכיר ואולי אף לא אוהב, ועוד. יש להימנע מקיצורי דרך ולתת לילדים זמן להסתגל לתהליך המשפחתי. מומלץ לאפשר להם היכרות הדרגתית עם בן/ת הזוג ועם ילדיו/ה. בהמשך, כדאי להסביר להם את מניעי ההחלטה האישית להתקשר לבן/ת זוג חדשים ולתאר להם את העומד להתרחש בצורה מפורטת ככל האפשר. על ההורים להיות מוכנים לשמוע הסתייגויות, ביקורות, התנגדויות וכו’ ולטפל בהם בצורה ישירה ואוהדת.
לא למהר להיות הורים של ילדי בן/בת הזוג
כותבת בייאוש אישה בת 26 שנישאה לא מזמן כרווקה לבחור גרוש בן 35 ולו ילד בן 12: “לבעלי ילד בן 12 שהוא מגדל לבד מאז שהיה בן שנתיים וחצי. ההתחלה הייתה נפלאה. היה חיבור יפה מאוד והשתדלתי מכל הלב לתת המון אהבה לבנו. אבל עשינו טעות בהתחלה. בן זוגי נתן לי “לנהל” את העניינים של ביה”ס של בנו: לבדוק לו שיעורים, לתת לו עבודות וגם לחלק הוראות ולחנך. הרגשתי שזה מקלקל את הקשר בינינו, אבל זה נראה לי כבר מאוחר מדי. אני מרגישה שאיבדתי את הילד: גם את אהבתו וגם את הכבוד שלו אליי. בכל הזדמנות שיש לו הוא מזלזל ופוגע בי. הגעתי למצב בו אני מרגישה כמו ילדה קטנה שמשפילים אותה. אני לא רגילה לקבל יחס כזה מילדים, במיוחד שאני משתדלת לעשות הכל כדי להתקרב אליו”.
לעתים בני הזוג באים עם פנטזיה לשקם, לתקן ולבנות מחדש את המשפחה שלא הצליחו בה בנישואים הראשונים. לכן, הם רוצים לתפקד מהר כמו הורה, לטוב ולרע, גם לילדי בן/ת הזוג – לאהוב, להציב גבולות, למשמע, להעניק וכו’. לעתים, הם פשוט רגילים להיות בתפקיד ההורה, במיוחד האימהות, והם לא מצליחים לעשות את ההפרדה המתבקשת בין הורות לילד שלהם לבין הורות לילד של בן/בת הזוג. פעמים רבות בן הזוג, במיוחד הגבר, מצפה ואף דורש מבת הזוג לתפקד כהורה לילדיו, אולי כי הוא מרגיש אשם, אולי כי הוא מרגיש בחוסר יכולתו למלא תפקידים “אימהיים” ואולי כי פשוט יותר נוח לו.
גם כאשר בן/ת הזוג אינם מנסים להיות ההורה של ילדי בן/ת הזוג השני, הם עלולים להתערב בצורה לא מתאימה בחינוך ילדיו/ה. ההתערבות יכולה להתבטא בצורה עקיפה בביקורת מתמדת על בן/ת הזוג לגבי חינוך הילדים, אך גם בצורה ישירה על ידי הוראות, הטפת מוסר, איומים וכו’ לילדים שאינם שלהם.
העיקרון שצריך להנחות את בני הזוג ביחסים עם ילדי בן/בת הזוג, בשלב הראשוני של החיים יחדיו, הוא לפעול במשפחה המחוברת יותר כבני אדם ופחות כהורים. מותר להם להציב גבולות אישיים (“אני לא מוכן/ה שתדבר אלי כך”), להקפיד על חוקי הבית שנקבעים ביחד (“כמו שקבענו, לא מפריעים לנו בשעת הצהריים”) ובוודאי שמותר וכדאי לתמוך בילדים של בן/בת הזוג ולעודדם. אבל, כדאי להימנע ככל האפשר מהתערבות לא הכרחית בחינוכם (למשל, הישגיות בבית ספר, חינוך לערכים וכו’). בצורה אחרת, גורפת אמנם אבל נכונה בדרך כלל, אפשר לקבוע שבכל מה שקשור לחובות ומשמעת, על ההורים הביולוגיים להיות בתפקיד ההורה “הרע”, ואילו ההורים החורגים יפעלו כהורה “הטוב”.
לא לדרוש מהילדים לקבל מהר את הורות בן הזוג
מספר ילד בן 12: “אמרתי לאמא שאני לא רוצה שהילדים שלו יבואו ליום הולדת שלי, ואני מסכים שרק הוא יבוא. הסכמתי שרק הוא יבוא כי אמא לחצה עלי. ואז גם הוא לא הגיע. כששאלתי את אמא למה, היא אמרה לי בהאשמה שהוא אמר שהוא לא מוכן לבוא למקום שלא מזמינים את הילדים שלו. הבנתי שהוא נפגע ממני. הוא תמיד נפגע ממני. אבל לא אכפת לי. אמרתי לאמא שלי שאני לא רוצה שהילדים שלו יהיו חלק מהחיים שלי, ושאני לא סובל אותם. היא כעסה עלי, ואמרה לי שאלה האחים החדשים שלי.”
לעיתים נוצר קשר מהיר וטוב בין הילדים לבין בן/ת הזוג החדשים. פעמים רבות, נדרש זמן ארוך יותר לכך. יש להיות סבלניים ולהבין שלילדים צורך בסיסי הישרדותי להסתגל, בתנאי שלא לוחצים עליהם. יתכן שלא תהיה כלל אהבה בין הילדים לבין בן/ת הזוג, אלא ישררו ביניהם יחסי אמון וכבוד בלבד, וזה מספיק. בוודאי שאין לדרוש מהילד להתייחס לבן הזוג כאל הורה, לקרוא לו “אבא” או “אמא”.
לא לדרוש מהילדים להיות מהר חברים טובים
אם כותבת בדאגה: “לבן זוגי בן גדול, 19, מנישואים ראשונים. לשנינו בן משותף שנולד לאחר שנים רבות של ציפייה , עכשיו הוא בן שנתיים. הבן הגדול יש לו עבר לא פשוט, עצוב, כואב. מאז שבננו הקטן נולד הוא אינו מתייחס אליו, לא מסתכל עליו וכיוצא בזה. לא טוב לי עם המצב הזה, ואין ספק שלא טוב לבן הקטנטן שהקשר עם אחיו הגדול לא קיים. מה לעשות? האם זה הזמן, ואיך לעשות משהו הכי טוב שאפשר במצב הנוכחי?”
כשם שהורים לוחצים על ילדיהם לאהוב מהר את בן/בת זוגם, הם לוחצים עליהם, ואף יותר, להתחבר מהר ולהיות חברים טובים עם ילדי ההורה האחר. צריך להכיר במציאות הלא נעימה שאפילו מספר שנים של טיפוח היחסים בין האחאים אינן מספיקות תמיד להשיג חברות אמתית בין הילדים שלך-שלי-שלנו. ילדים רבים אינם יכולים לסבול את חברתם של האחים החורגים או האחים למחצה ואינם מסוגלים להתגבר על הדחייה שלהם אותם. אחרים משיגים יחסים ידידותיים אך קרירים ולעולם לא יתקדמו מעבר לזה. במיוחד חשוב לא ללחוץ מדי כשעוברים לגור ביחד בבית של אחת המשפחות. החדשים תמיד ירגישו קצת פולשים והוותיקים תמיד ירגישו שפלשו לביתם. יש לכבד תחושות אלה, לא ללחוץ, להתקדם בעקביות בתהליכי החברות של הילדים. ניתן ליזום פעילויות משותפות, לעודד תלות הדדית ועוד אך בלי לדרוש תוצאות מהירות של חברות.
סיכום: להתקדם לאט, להגיע מהר
עקרון התנועה האיטית אינו חדש. יתרונות האכילה האיטית בארוחה הנמשכת בנחת, ידועים. נזקה של המהירות הנגרמת מסגל רפואי הקוצב שלש דקות לבדיקה, ידוע גם הוא. כהורים יש לנו הזדמנויות מצוינות ללמד את ילדינו תנועות איטיות ויציבות, אבל אנחנו מחמיצים הזדמנויות אלה, כשאנחנו מכניסים אותם למסלול של פעלתנות מתמדת ללא הפוגה כבר בגיל הרך, חוששים שמא ישתעממו. כשמדובר בתהליך הרגיש והעדין של כתיבת פרק ב’ בחיים של משפחות, התחברות של משפחות נפרדות למשפחה מורכבת, עקרון האיטיות אינו רק עניין של כדאי, אלא הכרח פסיכולוגי. תהליך זהיר ורגיש של פרידה מתאימה מפרק א’ בחיים וכניסה איטית לפרק ב’ בחיים חיוני להתמודדות מוצלחת של יחידים ומשפחות עם אתגרי פרק ב’ בחיים.
חיים עמית הוא מחבר הספרים: “הורים בטוחים בעצמם”, מודן, 2012 , “הורים כמנהיגים”, מודן, 2006 ו”הורים כבני אדם”, ספרית פועלים, 1997, ומנהל אתרי האינטרנט: “עמית בעין החורש” ו“לומדים מהבית עם הפסיכולוג חיים עמית“. דוא”ל: amithaimp@gmail.com
