שאלה:
האם אפשר לשמר את הפרפרים בבטן שמרגישים לפני החתונה או במהלך הפגישות? לפני כל השגרה, הילדים, המשכנתא, החובות וכו’ הייתה התרגשות מכל טלפון, הודעה או פגישה. עכשיו אחרי הכול ותוך כדי שיגרה מטורפת של חיים לא קלים לזוג צעיר ללא עזרה חוץ מסיעתא דשמיא כמובן, ההתרגשות נשחקה מעט והפרפרים אינם. האם אפשר להחזיר אותם? האם אפשר לגרום להם להישאר?
תשובה:
לפני שנתייחס לשאלה האם אפשר לשמר את הפרפרים בבטן שמרגישים לפני החתונה או במהלך הפגישות, נשאל כמה שאלות: מהם אותם פרפרים? האם כדאי לשמר אותם במתכונתם? כשהם עפים-האם יחזרו אי פעם? והאם יחזרו באותה מתכונת?
מאחר ונמצאים אנו בימי השגרה שלאחר החגים שהיו זמני שיא והתחדשות, נדמה את המצב לזוג צעיר שזה עתה חגג את החתונה וימי ה”משתה” שלאחריה. הזוג חווה ימי מתח עם התרגשות, זמני שיא של שמחה ואושר כאשר כל המשפחה מצטרפת לאירועים ולהתרגשות. והנה מגיעים ימים “אפורים”, ימי שגרה שלא אחת גורמים לנפילה ולהרגשת תסכול ואכזבה. מכיוון שהשינוי במצב האישי מרווק לנשוי הוא מוחשי, לא פעם התסכול מופנה כלפי בן או בת הזוג כאשמים בכך שהמצב החדש משעמם, שוחק, מאכזב וחששות מנקרים בראש: להיכן נעלמה הרגשת ה”וואו”? האם עם אדם זה אצטרך לחיות בשעמום את שארית חיי?!
עלינו לדעת שכל חידוש מביא בכנפיו התפעמות, התרעננות, התרגשות ושמחה. זה נכון לגבי קנית צעצוע לפעוט, זה נכון לגבי קנית בגד חדש, זה עוד יותר נכון במעבר לדירה חדשה וקל וחומר בהכרת בן או בת זוג. ההתרגשות נוסקת אל על, הסקרנות מכל תנועה, מבט שימת לב, או אמירה מרקיעה שחקים. עם הזמן הדמות “נכבשת”, היא יותר מוכרת, יותר צפויה ופחות מפתיעה וכאן הפרפרים מתחילים לעוף. הפרפרים הראשוניים מוצאים צוף בדברים חיצוניים, שטחיים כי אנו עדיין לא מכירים את המהות. שכן כמה זמן אפשר להתפעל למראה אף סולד, למשמע חידודי לשון אם אין מאחוריהם תוכן ערכי? פרפרים אלו מפנים את מקומם לאחיהם הבוגרים והמשוכללים. זהו תהליך התפתחותי טבעי מאהבה “בוערת” לאהבה “בוגרת” מרגיעה ומכניסה לפרופורציות. קשר זה ניזון מיוזמה, הפתעות מגוונות ויצירתיות הנובעות ממקום פנימי, אוהב, מכיר ומתחבר.
נוכל לראות את הדברים על ידי דוגמא נוספת: כשתינוק שזה עתה התחיל לפסוע את פסיעותיו הראשונות מצליח ללכת מרחק כמה צעדים בלי למעוד, כל המשפחה מוחאת כפיים והחדשות הטריות מסופרות לכל המעוניין לשמוע. גם כשהתינוק מצרף כמה הברות למילה שלמה השמחה בעיצומה ואפילו אם יחליף אותיות או יגמגם בדרך, כולם יתענגו מיצירתו וחכמתו. אבל לו יצויר שאחרי עשרים שנה נפגוש את התינוק שהפך לעלם ונראה מסביבו התקהלות – כל משפחתו מוחאת כפיים למראה כמה פסיעות שהצליח לבצע, או לחילופין כל סביבתו מתמוגגת למשמע משפט רצוף שאמר, מיד נבין שמצבו לא מעודד. מה שמתפעלים ממנו בהתחלה שונה בתכלית ממה שמתפעלים בהמשך ההתפתחות ולמרות שמשתמשים לא אחת באותם כלים, מצופה שהם יהיו משוכללים יותר. אנו כן נתפעל מהרצאה מרתקת או הישגים לימודיים, ובזוגיות שנכנסה לשגרה היומיומית, נתפעל ממהות ולא משטחיות וחיצוניות שיכולים להוות רק תוספת נחמדה.
ולסיום עוד טיפ קטן: טבע האדם להתרגל לקיים. טבע זה נוטה להרגיל אותנו בייחוד לדברים טובים. אך אם נתבונן בגינתנו הפרטית, נראה שם פרפרים לרוב. פרפרים כידוע נמשכים לצוף, למתוק, לטעים ולטוב. המציאות מראה שמה שיש היום לא בהכרח יהיה גם מחר וכל יום של בריאות, של תפקוד צריך להביא לשמחת חיים . אם נדע להודות ולייקר כל רגע במחיצת בן או בת הזוג כמתנה מריבונו של עולם המחדש בטובו כל יום, יהיה לו “חשק” להרעיף עלינו עוד ועוד טוב.אם זה יהיה המבט על החיים לא נצטרך לחפש פרפרים כי כל יום הוא פרפר ענק אחד ומיוחד.
