וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. (י״ח – ב׳)
שואל רבי שלמה זלמן אויערבאך, כידוע אברהם הצטיין במידת החסד, אבל בתורה לא נזכרו אלא שתי פעולות של חסד בלבד, הכנסת אורחים של המלאכים אחרי ברית המילה, ונטיעת האשל בבאר שבע [כ״א – ל״ג] “ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה׳ א- ל עולם”.
ולכאורה, הרי נטיעת האשל בבאר שבע הייתה פעולת החסד העיקרית של אברהם אבינו, וכמו שהגמ׳ אומרת בסוטה [י:] אל תקרא “ויקרא” אלא “ויקריא”, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב״ה בפה כל עובר ושב. כיצד?
לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלוקי עולם אכלתם! הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם!
בפעולת חסד זו עסק אברהם עשרות שנים שבהן קירב המוני בני אדם לה’ ולתורתו באמצעות החסד. ובכל זאת לא הוזכר כל זאת בתורה אלא בפסוק אחד, וגם זה כמעט רמז, ואילו ביאת המלאכים שהייתה מאורע חד פעמי בלבד, מפורט בתורה באריכות, תוך תיאור כל פרט ופרט של המאכלים שהוגשו, אופן ההכנה ועוד,
ואם לא די בכך, הרי שכל פעולה ופעולה מפרשת אירוח המלאכים עשתה רושם לדורות, וצאצאיו של אברהם זכו לגמול על כל אחת מן הפעולות שנעשו בה, וכמו שהגמ׳ אומרת במסכת בבא מציעא [פ״ו:], כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו, עשה הקב״ה לבניו בעצמו. ועוד אמרו שם: בשכר חמאה וחלב זכו למן, בשכר והוא עומד עליהם, זכו לעמוד הענן, בשכר יוקח נא מעט מים, זכו לבארה של מרים.
ולכאורה הדברים תמוהים, מהו חשיבותו המיוחדת של מאורע זה, יותר מכל פעולות החסד העצומות של אברהם אבינו כל ימי חייו? מסתבר שלקח גדול למדנו מכך, והוא: ערך המעשה כערך המאמץ והטרחה שהושקעו בעשייתו. המאורע עם המלאכים אירע בזמן חוליו ותשישותו של אברהם אבינו ביום השלישי למילתו, וכל פעולה ותנועה שעשה אז, היה מתוך יגיעה והתאמצות יתירה, ועל כך ערכה רב כל כך. חביבה על הקב״ה פעולה אחת הנעשית מתוך מאמץ ויגיעה, יותר מפעולות גדולות ונצורות של שנים רבות שאין בהם התאמצות זו! (מדשן ביתך תשפ”ד)
מעשה שהיה, ערב שבת. בתי היהודים בעיירה הקטנה לובשים תכונה של הכנות לשבת. ריח תבשילים נודף מכל עבר. ילדים וילדות לבושים בבגדי השבת, מצפים לשעה שבה יצעדו לקבלת שבת בבית-הכנסת.
איש לא שם את ליבו להלך העני שהגיע זה עתה מדרך רחוקה. תשוש הוא ורעב. כבר כמה ימים לא בא מזון של ממש אל פיו. מראהו ובגדיו העלובים מסתירים את גדולתו הרוחנית ואישיותו המיוחדת, ואף הוא אינו מגלה את זהותו שלא לצורך.
בטוח בה’, שיזמין לו מקום לשבות בו, פנה לבית-הכנסת והחל באמירת ‘שניים מקרא ואחד תרגום’, בקול נעים וערב.
לאחר התפילה פנה אליו יהודי זקן: “שלום עליכם, יהודי. היכן תאכל?”. ענה ההלך שעדיין לא מצא מקום אירוח.
“אם-כן, בוא עמי” אמר לו הזקן. “אמנם המזון בביתנו דל, אך בשמחה נתחלק עמך במה שיש לנו”. האורח התלווה לזקן, ועד מהרה הגיעו לבית קטן ודל, מואר באור נרות ובחמימות של יהודים טובים.
האישה הגישה לפניהם ממה שהיה בבית. ניכר היה בה שהשתדלה לכבד את השבת ואת האורח בכל מאודה, אולם הסעודה הייתה רחוקה מלהשביע, ובמיוחד את רעבונו של האורח.
פנה האורח אל בעל-הבית בנימוס בבקשה לקבל עוד מנה. בשומעה זאת נלחצה האישה ולחשה לבעלה במבוכה: “לא יישאר לנו מזון לסעודת היום!”. הבעל השיב לה בלחש: “אל-נא תמנעי מלמלא את בקשתו. זכות גדולה של הכנסת אורחים והאכלת עני רעב אינה מזדמנת בכל יום”.
כאשר סיים האורח לאכול את המנה הנוספת, שלא הייתה אלא נתח קטן ועלוב, התנצל על רעבונו הגדול וביקש, אם אפשר, עוד מנה.
הפעם השיבה האישה: “אם אגיש לך עתה את שארית הסעודה שנותרה למחר, לא ייוותר מאומה לסעודת יום השבת. האם ניאלץ מחר לצום חלילה?!”.
האורח שמע את דבריה ואמר: “בכל-זאת, מבקש אני גם את המנה של מחר. ובאשר למחר, אל תדאגי, ה’ יזמן לפניכם את כל הדרוש כדי לקיים את סעודת השבת כהלכתה”.
הפנתה האישה מבט תוהה אל בעלה. כיצד עליה לקבל את דברי האורח המוזר? בעלה לא נראה מודאג. נראה שגם הוא שם בה’ את מבטחו וסמך על דברי האורח. אם-כן, הרהרה בליבה, עליה לקיים את המצווה בשמחה. תיכף ניגשה למטבח והגישה לאורח את כל מה שנשאר.
למחרת קמה האישה עייפה, אחרי לילה של נדודי שינה. הדאגה מה יאכלו לסעודת שבת לא הרפתה ממנה. בעלה פנה ללכת לבית-הכנסת והיא לקחה את הסידור והשקיעה את עצמה בתפילה.
בבית-הכנסת המולה רבה. שמועה עברה על הלך עני בלתי-מוּכר, המבקש לדרוש לפני קריאת התורה. מי יודע אם אכן תלמיד-חכם הוא, ושמא ינצל את ההזדמנות לדברי לעג ושחוק? הפנו הגבאים את בקשת האורח אל הרב, והרב הסכים, לאחר שהתנה עם האורח, כי אם לא ישמיע דברי חכמה, ייאלץ לרדת מיד מן הבימה.
כשהגיעה העת, עלה הזר אל הבימה. חיוכים לעגניים עוד נראו בקצה פיהם של כמה מהמתפללים, אך מיד כשפתח האיש בדבריו, השתררה במקום אווירה של תדהמה והפתעה. האורח הרצה את דבריו בשטף, בהסברים נפלאים, מתובלים בסיפורים ובמדרשי חז”ל. ביאר שורה של סוגיות בפרשת השבוע, וחידש עליהם חידושים נפלאים שאוזן לא שמעה כמותם.
מיד בסיימו את דרשתו עטו עליו כל נכבדי הקהילה והפצירו בו לסעוד על שולחנם. במיוחד גברה ההתרגשות כאשר הרב ציווה על האורח להזדהות בשמו והתברר כי אינו אלא רבי אברהם אבן-עזרא, שכבר נודע שמו ונתפרסם בעולם.
רבי אברהם הודה לכל הנכבדים שהזמינוהו אך אמר: “כבר זכה מארחי במצוות הכנסת-אורחים, כאשר קיים אותה לשם מצווה, אף-על-פי שלא הכירני. מעדיף אני גם עתה לסעוד בביתו”.
בחלון הבית עמדה אשת הזקן, מצפה לשוב בעלה מבית-הכנסת. פתאום היא רואה מחזה לא-ייאמן… בעלה, פניו נוהרות מאושר, צועד בראש עם האורח, וכל בני העיירה מלווים אותם. אחריהם צועדות נשים רבות, ששמעו של האורח החשוב הגיע לאוזניהן, ובידי כל אחת ואחת סירים ומגשים עמוסים. כולן רוצות לקחת חלק בזכות הגדולה ולהשתתף בסעודת הצדיק.
עוד בטרם נכנסו, הבית כבר היה מלא כל טוב, בשר ודגים וכל מטעמים, בשפע רב, שדיי היה בהם לסעודות השבת, והותר לכל השבוע.
מיד בהיכנסם לבית אמר הזקן לאשתו: “ראי-נא איזו זכות נפלה בחלקנו. מכל יהודי העיירה דווקא אנחנו זכינו לארח את רבי אברהם אבן-עזרא”. למשמע הדברים נרעדה האישה. מצד אחד שמחה על הזכות הגדולה, אך מיד נזכרה בסעודת אמש. “הלוא אני היססתי למלא את בקשתו, האם יסלח לי איש צדיק וגדול זה?!”, הרהרה בליבה.
קודם שהתחילה הסעודה פנה רבי אברהם אל האישה ואמר: “רואה את, לא הייתה לי ברירה אלא לגלות את זהותי כדי לקיים את אשר הבטחתי. הבנתי היטב את דאגתך, ומראש לא הייתה לי שום קפֵדה עלייך. להפך, זכיתם לקיים את מצוות הכנסת אורחים כהלכה ולעמוד בניסיון, ומעתה לא תדעו עוד מחסור”.
