אתה חייב להתחיל להיות אחראי”, “מספיק עם השטויות שלך”, “תתחיל להתנהג כמו בן אדם” לכמה מאתנו יצא לומר את המשפטים האלה לילדנו?
“אתה מושלם”, “אתה הילד הכי יפה בעולם”, “ילד מדהים”. ולכמה מאיתנו יצא לומר את המשפטים האלה לילדנו?
הילדים שלנו, האוצרות שלנו, החשובים לנו מכל, אלה שבגללם אנחנו לא ישנים בלילות, כי יוצאת להם שן, כי כואבת להם האוזן, כי חבר העליב אותם, כי קבלו ציון לא טוב במבחן, כי עוד לא שמענו את הרכב נכנס לחניה, כי השידוך המיועד לא לגמרי מוצא חן בעיננו, כי הם עובדים קשה מדי….
אנחנו רוצים בשביל הילדים שלנו את הטוב ביותר, אנחנו רוצים להסיר מחייהם כל קושי, למחות כל כאב, אנחנו רוצים לראות אותם מחייכים, שמחים, בעלי ביטחון עצמי, מוקפים חברים. אז אנחנו מספרים להם שהם נהדרים מוצלחים ויפים, שאין כמוהם בכל העולם.
אנחנו רוצים שיגדלו להיות אנשים מצליחים המתמודדים עם אתגרי החיים באופן מיטבי. זה הרי התפקיד שלנו, להכין אותם לחיים בוגרים, ללמדם מיומנויות חיים בסיסיות, לשאוף למעלה, להתמודד עם קשיים. אז אנחנו מעירים להם לפעמים, אנחנו חייבים. זו האחריות שלנו, אנחנו כועסים עליהם לפעמים, אין לנו ברירה, הם חייבים ללמוד.
נרצה בכך או לא, הילדים שלנו הם כרטיס הביקור שלנו. כשילד מביא הביתה תעודה טובה, מתנהג למופת בחתונת הדודה, ומפגין ידיעות מרשימות בדף גמרא מסובך או בחקר האטום באזני כל מי שמוכן לשמוע, חזינו מתנפח בגאווה, אח, איזה הורים טובים אנחנו. איזה ילד גידלנו… כשילד נשכב על הרצפה באמצע החנות בצרחות, כשאנחנו מקבלים טלפון מבית הספר שהוא עשה איזה מעשה קונדס, או סתם כשהביא הביתה תעודה בינונית, אנחנו חושבים בליבנו (במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב אנחנו גם אומרים לו) “איך עשית לנו את זה? אנחנו משקיעים בך, רוצים בשבילך וחוסכים מאתנו בשביל לתת לך, וזו התודה רבה שלך??”
הורים תופסים את ילדיהם כהמשכיות שלהם ולכן תפיסה זו, לעיתים, גורמת לקשיים במערכות היחסים שלנו עם הילדים. הם מעמתים אותנו עם כל מה שחלמנו בשביל עצמנו ולא הצלחנו להשיג, מעמידים אותנו מול הפגמים שלנו באופן שאין דרך להסתירם, הם מחייבים אותנו להתמודד עם עצמנו ועם כוחות הנפש שלנו באופן ששום אתגר אחר בחיינו לא מצליח לעשות.
כיצד נוכל למלא את תפקידנו על הצד הטוב ביותר? איך נוכל לעודד את ילדינו לבנות את הביטחון העצמי שלהם כדי לשדר שהם חשובים לנו, כדי לקבל אותם כמו שהם, ועם זאת, מצליחים לקדם אותם, להניע אותם, לגרום להם לרצות ולשאוף, איך מעבירים ביקורת בונה ומקדמת?
ראשית יש להבין שגם מחמאות מוגזמות ומנופחות עלולות לגרום נזק (כן, כן, התרווחנו לנו קודם כששאלו אותנו אם אנחנו אומרים לילד שהוא מושלם, אנחנו? אנחנו כל הזמן אומרים לילד שלנו כמה הוא נהדר, מושלם ומקסים). מחמאה חסרת בסיס עלולה לגרום לחוסר מוטיבציה, לחוסר ביטחון עצמי, ולפגיעות ורגישות רבה. מחמאה בונה היא מחמאה המתייחסת למעשה שהילד עשה, לתהליך ולהתקדמות שהשיג. למשל: “השתמשת בהרבה צבעים בציור שלך, וצבעת מאוד מדויק” ולא רק “וואו איזה ציור מדהים”.
ביקורת הכרחית להתקדמות. כולנו, גם ילדים, זקוקים לשיקוף של מה שאנחנו עושים טוב ומה אנחנו עושים פחות טוב לצורך התקדמות והעצמה. אך על הביקורת להיות עניינית, מדויקת ולא כעוסה. עלינו להיזהר שלא תהיה פוגענית, שלא תהפוך לאבן היסוד של המשפחה שלנו, ושתנבע ממניעים נכונים. לעיתים ביקורת נובעת מחשיבה נוקשה שבבסיסה מקופלת ההנחה שיש רק דרך נכונה אחת, וכל מי שחושב או עושה אחרת טועה. כשהורים רוצים שילדיהם לא יעשו טעות, הרי הם מבקרים את ילדיהם שוב ושוב על מה שנראה בעיניהם כטעות איומה. הילד חווה זאת כפגיעה בדעותיו וברגשותיו ומתחיל מעגל ביקורת – פגיעה – ביקורת שקשה לצאת ממנו.
לדוגמא הילד שלנו מאוד אומנותי ומוכשר בתחום. הוא גם בעל יכולות בתחומים מדעיים. אנחנו רוצים עבורו את הטוב ביותר, כמובן, ומעודדים אותו להשקיע במדעים. אנחנו יודעים שזה יאפשר לו יכולת השתכרות טובה יותר, התמודדות טובה יותר עם החיים, ומעודדים אותו להשאיר את האמנות ברמת תחביב. אנחנו צודקים? כן ולא.
בסוגיית עידוד וביקורת בונה, חיזוקים לעומת נזיפות אין תשובות של שחור ולבן. מותר לנו, כהורים, לעודד את הילד שלנו לכיוון מסוים, לחשוב מה נכון עבורו ומה עדיף לו. הרי אנחנו בעלי הניסיון, בעלי הפרספקטיבה, זהו התפקיד והאחריות שלנו. השאלה היא העמדה הנפשית ממנה אנחנו יוצאים לומר את דברינו.
עלינו לשים לב שאנחנו נטולי פניות, שהדברים שלנו לא טעונים במטען הרגשי שלנו, בתסכולים בכאבים ובפחדים שלנו עצמנו, בזיכרון שלנו לגבי אירוע דומה שקרה לנו כשהיינו ילדים שאנחנו משליכים עליהם בטענה שזוהי טובתם. שאנחנו חושבים באמת על טובתם שלהם, ושנדע להרפות אם נבין שאנחנו טועים. עלינו לוודא שהביקורת שלנו נובעת ממקום אמתי של טובת הילד ולא ממקום של גאווה שלנו (איזה הורה מוצלח אני, הבן שלי רופא, איזה אימא נהדרת אני, הילדה שלי לובשת שמלת מלמלה מפוארת ולא מתלכלכת כל האירוע) ושדברנו מכוונים לקידומם ובבסיסם ההנחה שחשובה לנו אך ורק טובת הילד שלנו.
כהורים, חשוב שנשאל את עצמינו מהי נקודת האיזון – האיזון המדויק בין מחמאה לביקורת, בין הכלה לגבולות, בין חיזוקים לתגובות טבעיות. איך מוצאים את הנקודה הזו? איך מדייקים בה? באופן פרדוכסלי להורות, שהיא המקצוע הקשה בעולם, אין תנאי קבלה, אין הליך לימודי מובנה ואין הוראות הפעלה מדויקות. ובכל זאת מצפים מאיתנו להצליח. כנראה שאנחנו מסוגלים. ראשית עלינו לקבל ולהכיל את עצמנו. לדעת שהנשמה היקרה שהופקדה בידינו צריכה להתפתח ולגדול מכוחנו וברוחנו, וביכולתנו לעשות זאת. לתת לעצמנו מחמאות מדויקות, להיזכר בכל הפעמים שידענו לומר את הדבר הנכון במקום הנכון, את כל הפעמים בהם הבלגנו ולא הוצאנו מהפה את אותם המילים בהם הורינו פגעו מבלי משים בנו, להאמין בעצמנו, לדעת להודות בטעותנו וממקום הכוח הזה לצאת למשימת ההורות.
חשוב שילדינו ישמעו מאיתנו גם דברי ביקורת והצבת גבולות, הרי לא ניתן להם ממקום של הכלה להכות ילד אחר, ללכת לישון מתי שמתחשק להם או לנהוג בצורה חסרת אחריות. כן, צריך גם להרעיף עליהם מחמאות וחיזוקים בלי סוף, לספר להם שהם מיוחדים, בעלי כוחות ומסוגלים, לדייק במחמאות כמה שאפשר ולספק דוגמאות ספציפיות. איך עושים זאת? איך מדייקים כך? ובכן… אוהבים.
כל אחד זקוק למקום שבו הוא אהוב ללא תנאי, שהוא אינו צריך לספק שום הוכחות ליכולותיו, כישוריו או התנהגותו כדי להיות אהוב. עבורנו, זהו בן הזוג שלנו, עבור ילדנו זה אנחנו. ילד יוכל לספוג ביקורת ולחוותה כמקדמת אם היא תשב על מצע של אהבה בטוחה, ואם היא תצא ממקום של אהבה. כמו כן הוא יטיב לספוג מחמאה אם היא תהיה מקדמת ואוהבת, ולא סתמית ומנופחת.
הורים מחויבים בחינוך ילדיהם, וילדים מחויבים בכבוד הוריהם. שנזכה כולנו לבצע את מלאכת ההורות ממקום של אהבה, כבוד הדדי, אמון ונגדל ילדים בריאים בנפשם, בעלי חוסן, אופטימיים ומלאי עוצמה.
