מבט דיאלוגי על נרקיסיזם קוהוטיאני

 בדידותו של הנרקיסיסט בעידן הראווה

אנו חיים בעידן שניתן לכנותו “דור המראות השבורות”. מעולם בהיסטוריה האנושית לא עמדו לרשות האדם כל כך הרבה אמצעים לקבלת שיקוף חיצוני. הרשתות החברתיות, תרבות הלייק והתיעוד האובססיבי של העצמי מספקים, לכאורה, מענה אינסופי לצורך הנרקיסיסטי להיראות. ולמרות זאת – ואולי דווקא בגלל זאת – אנו עדים למגפה שקטה של בדידות, ריקנות ודיכאון.

הפרדוקס הזה זועק לפרשנות. הפסיכולוגיה הקלאסית תראה בכך הקצנה של נרקיסיזם פתולוגי, תרבות המעודדת גרנדיוזיות ללא כיסוי. אך המבט היהודי-דיאלוגי מציע קריאה אחרת, עמוקה וכואבת יותר: זהו דור שחווה “שבירת כלים” בקנה מידה המוני. האור – הרצון העז למשמעות, לחיבור, לייחודיות, אותו “חלק אלוק ממעל” שפועם בקרבנו – הוא עוצמתי מאי פעם. אך הכלים – היכולת להכיל, להשתהות, להיות בקשר קרוב ומחייב – נסדקו. כאשר האור עז והכלים שבירים, התוצאה היא נרקיסיזם: ניסיון נואש לאחוז בתחושת ערך דרך מראות חיצוניות שמתנפצות שוב ושוב.

היינץ קוהוט, אבי פסיכולוגיית העצמי, זיהה את המצוקה הזו לא כחטא של גאווה אלא כטרגדיה של בדידות. אולם כדי לרפא את השבר הזה באמת, לא די בפסיכולוגיה שתספק “מראות טובות יותר”. אנו זקוקים לטיפול שיורד לשורש האונטולוגי (שיש בו הבנה מהותית ועצמית) של הנשמה, טיפול שמבין בסוד הכלים והאורות. מאמר זה מבקש לעגן את תרומתו של קוהוט במסגרת פילוסופית-רוחנית רחבה יותר, המשלבת את פסיכולוגיית העצמי עם מושגי היסוד של קבלת האר”י, ומציעה כלי קליני מעשי: אמפתיה לאור.

הסטה פרדיגמטית – תרומתו המהפכנית של קוהוט

תורתו של קוהוט מציעה שלוש תובנות יסודיות המהוות אבן פינה לכל גישה המתייחסת לנרקיסיזם. התובנה הראשונה היא מעבר מכמות לאיכות בנרקיסיזם. קוהוט (1966) הציע הגדרה מהפכנית: “נרקיסיזם מוגדר לא על ידי מטרתה של ההשקעה היצרית אלא על ידי טבע או איכות המטען היצרי”. בכך הוא הסיט את הדיון מהשאלה המכאנית “לאן זורמת האנרגיה?” (לעצמי או לזולת), לשאלה האיכותית “מה טיבה של האנרגיה?”. קוהוט שינה את מעמד הנרקיסיזם מפתולוגיה שיש לרפא לקו התפתחותי נפרד ובריא שיש לטפח.

התובנה השנייה היא גילוי הצרכים הנרקיסיסטיים הלגיטימיים. קוהוט (1971) זיהה שלושה צרכים בריאים וחיוניים להתפתחות העצמי: (1) צרכי מירורינג – מראה – מבטאים את הצורך שיראו ויכירו בגדלות ובייחודיות שבילד (“אני מיוחד, אני קיים”); (2) צרכי אידאליזציה – האדרה והאמרה – מייצגים את הצורך להתחבר למקור כוח וביטחון חיצוני (“אתה מושלם ואני חלק ממך”); (3) צרכי אלטר-אגו (תאומות) מתארים את הצורך להרגיש שייך ודומה לאחרים) “אני אנושי כמוך”).

התובנה השלישית היא גילוי תפקיד הכשלים האמפטיים האופטימליים. קוהוט (1977) גילה שכשלים אמפטיים מינימליים אינם רק בלתי נמנעים, אלא נחוצים. כשלים אלו, בתנאי שאינם טראומטיים, מאפשרים לילד לפתח כושר עמידה ולהפנים את הפונקציות המרגיעות שההורה סיפק.

עם כל זאת, קוהוט השאיר שני פערים מרכזיים. ראשית, הוא נמנע במפורש מלהגדיר מהו העצמי, והשאיר אותו כחלל פנומנולוגי – כלומר מרחב של חוויה סובייקטיבית ויוזמה (1977). גישה זו משאירה אותנו ללא תשובה לשאלה הקיומית: מה יש שם? מדוע אנו זקוקים להכרה ברמה הרוחנית? שנית, במודל הזולת-עצמי המטפל משמש פונקציה של המטופל. המטפל משהה את עצמיותו לטובת המטופל. למרות חשיבותה של יכולת זו, המודל נותר מונדי )חד־אישי, ממוקד בנפשו של אדם אחד בלבד) ואינו מאפשר מפגש דיאלוגי מלא של אני-אתה, בו מתרחשת צמיחה הדדית. הדור הפוסט-קוהוטיאני, במיוחד בעבודותיהם של סטולורו ואורנג’ (2002), ניסה להוסיף מימד אינטרסובייקטיבי (מפגש חי בין שתי חוויות פנימיות – שני עולמות נפשיים), אך עדיין חסרה תשתית אונטולוגית מלאה.

השורש הרוחני – המודל הקבלי כתשתית אונטולוגית

כאשר אנו פונים לקבלת האר”י כדי להבין את הנפש, הנחת היסוד שלנו היא שהמבנה הפסיכולוגי של האדם הוא השתקפות של המבנה העליון. כפי שהסבירו גדולי החסידות, המבט הקבלי הוא השורש הרוחני לכל דינמיקה נפשית. זוהי הנחה יסודית בגישה הדיאלוגית-יהודית לפסיכותרפיה: המושגים הקבליים אינם רק מטאפורות יפות, אלא תיאור של המציאות הממשית של האדם.

הצורך בהכרה כמבנה אונטולוגי – “אנא אמלוך“

קוהוט זיהה שהצורך בהכרה הוא לגיטימי, אך לא הסביר מדוע. הקבלה מספקת את התשובה העמוקה. רבינו האר”י ז”ל כותב באוצרות חיים (דרוש אדם קדמון שער העיגולים): “וכשעלה ברצונו הפשוט להאציל הנאצלים לסיבה נודעת, והיא להיקרא רחום וחנון וכיוצא, כי אם אין בעולם מי שיקבל רחמים ממנו איך יקרא רחום”. כלומר, הצורך בהכרה אינו חולשה אנושית אלא מבנה יסודי של הקיום עצמו. אפילו מנקודת המבט האלוקית, הישות זקוקה לזולת כדי להתממש. לכן, הילד או המטופל הזועק להכרה אינו “מלא מעצמו” אלא מבטא את הדחף הקוסמי הבסיסי ביותר: הרצון לממש את הווייתו דרך קשר.

המושג הקבלי “אנא אמלוך” מלמד אותנו שהצורך להיות נראה, מוכר ומושפע אינו נרקיסיזם פתולוגי של שבירת הכלים אלא ביטוי של הדינמיקה העליונה עצמה. הקיום מחפש הכרה כדי להתממש. זהו מעגל הדדי של התגלות והכרה שמתחיל בשורש העליון ונמשך בנפש האדם.

הצמצום – מניטרליות לנוכחות אקטיבית

מושג הצמצום הקבלי מחליף את הניטרליות הפרוידיאנית הקלאסית. הצמצום אינו היעלמות או אדישות, אלא איפוק אקטיבי הנובע מאהבה. כפי שהאינסוף צמצם את אורו כדי לפנות מקום לעולם, כך המטפל הדיאלוגי מצמצם את האני שלו – הידע, השיפוטיות, הרצון להשפיע – כדי לאפשר למטופל להיות המרכז. זהו לא חלל ריק, אלא חלל המוחזק על ידי נוכחות מצומצמת ומכילה.

אנו מבחינים בין שני סוגי צמצום: צמצום א’ הוא יצירת החלל הטיפולי הראשוני – המסגרת, הכללים, הזמן והמקום. זהו הצמצום שיוצר את האפשרות לקיום של מפגש בכלל; צמצום ב’ הוא איפוק דינמי ומתמשך של נוכחותו של המטפל בתוך החלל הקיים. זהו אקט אקטיבי של ריסון עצמי באהבה, המאפשר למטופל להיות מרכז ללא שהמטפל ייעלם לחלוטין. המטפל נוכח אך מצומצם – הוא שם אבל לא שולט, מאזין אבל לא כופה, מגיב אבל לא תופס את המרכז.

שבירת הכלים ובירור ניצוצות

הנרקיסיזם הפתולוגי מוסבר באמצעות הדרמה של שבירת הכלים. בקבלה מתואר כיצד האור האלוהי היה עוצמתי מדי עבור הכלים הראשוניים, שנשברו תחת העומס. בהקשר הקליני, הפתולוגיה אינה נובעת מרוע או מעודף אגו, אלא מאור גדול מדי – כישרון, רגישות, עוצמת חיים – שלא מצא כלים, הורים או סביבה שיכולים להכילו. הכלים נשברו, והאור נפל לגלות והפך לזעם, תוקפנות או גרנדיוזיות.

ההבנה הזו משנה לחלוטין את המבט הקליני. המשימה אינה “לתקן את הילד הרע” אלא לבצע בירור ניצוצות – לחלץ את האור הכלוא מתוך הכלים השבורים. זהו תהליך של גילוי והתרה, לא של דיכוי או תיקון. המטפל אינו מתקן את המטופל אלא עוזר לו לשחרר את האור שכבר נמצא בו ומחכה להיגאל.

התכללות דיאלוגית – מיסוד מודל הדדי

המעבר מהעצמי הריק לעצמי הנושא אור דורש מודל יחסים חדש שמאפשר דואליות מובחנת וצמיחה הדדית. אנו מציעים את מודל ההתכללות (Inter-inclusion). המונח שאוב מתורת הקבלה והחסידות, שם הוא מתאר מצב בו כל ספירה כוללת את חברותיה בתוכה מבלי לאבד את ייחודה. חסד כולל בתוכו גבורה ותפארת, ובו זמנית נשאר חסד מובחן. בהקשר הטיפולי, זהו מצב דיאדי שבו המטפל והמטופל מכילים את חוויית האחר מבלי לוותר על עצמיותם.

אפשר לדמיין זאת דרך סמל היין והיאנג: שני חלקים נפרדים ומובחנים – שחור ולבן – אך בתוך הלבן יש נקודה שחורה, ובתוך השחור נקודה לבנה. כל אחד כולל את האחר בתוכו. בניגוד למיזוג קוהוטיאני (Fusion), שבו הגבולות נמחקים זמנית כתהליך רגרסיבי הכרחי, בהתכללות המטפל נשאר סובייקט נפרד, אך כזה שמאפשר לנקודה של המטופל לחיות בתוכו.

התכללות מתחברת למודלים של הכרה הדדית, במיוחד אצל ג’סיקה בנג’מין (1988) במושג ה-Recognition וגם לפילוסופיה הדיאלוגית של בובר (2013) ולוינס (2010). אך בעוד שאצל לוינס האתיקה נשענת על אחרות רדיקלית של הפנים – אני לעולם לא יכול להכיל את האחר לחלוטין – התכללות שואבת מהקבלה רעיון של מובחנות שמאפשרת הכלה. זה אינו מבטל את האתיקה של כבוד לאחרות, אלא מוסיף לה ממד של קירבה-במובחנות: היכולת להיות קרוב מבלי לבלוע, להכיל מבלי למזג.

יישום ההדדיות מוביל לגישה של ענווה קלינית. כפי שכותבים כהנא ופכלר (2025): “אני התלמיד שלך, המטופל. שנינו תלמידים של סיפור החיים שלך”. המטפל הוא המומחה לטיפול, אך המטופל הוא המומחה לאור הייחודי שלו, והמטפל לומד ממנו.

יישום קליני – אמפתיה לאור

הכלי המעשי שאנו מציעים נקרא אמפתיה לאור. זהו מעבר מאמפתיה פנומנולוגית – הקשבה לכאב כפי שהוא נחווה כאן ועכשיו – לאמפתיה טלאולוגית, הקשבה לפוטנציאל המבקש להתגלות. ההבדל המהותי הוא שבעוד שרוג’רס (1959) מתמקד בחוויה הסובייקטיבית של ההווה, אמפתיה לאור מכוונת לפוטנציאל הטרנסצנדנטי שמעבר לחוויה הנוכחית – הניצוץ הייחודי שעדיין לא התגלה. גם מקוהוט יש הבדל: קוהוט ממקד את האמפתיה בצרכים הנרקיסיסטיים, בעוד שאמפתיה לאור ממוקדת באור עצמו – לא רק בצורך להיראות אלא במה שמחכה להיראות.

מקרה בוחן – “האש ששורפת את הבית“

איתן (שם בדוי), בן ארבעים ושתיים, איש עסקים מבריק, הגיע לטיפול לאחר שאשתו איימה בגירושין בטענה שהוא “דורס” את הסובבים אותו. בחדר הטיפולים, איתן מילא את החלל בנוכחות כריזמטית אך נטולת חמלה. באחת הפגישות, לאחר שאיחרתי בשתי דקות, איתן התפרץ בזעם נרקיסיסטי: “אתה מזלזל בי! הזמן שלי שווה הון. אני לא מבין למה אני משלם לך אם אתה לא מכבד כללים בסיסיים”.

התגובה הדיאלוגית – צעד אחר צעד:

1. שלב הצמצום (האיפוק האקטיבי): האינסטינקט היה להתגונן. במקום זאת, ביצעתי “צמצום ב'”: השהיתי את העלבון ופיניתי מקום כדי להקשיב לאנרגיה שמאחורי המילים.
2. שלב בירור הניצוצות: שאלתי את עצמי: מה מניע את הזעם הזה? זיהיתי שם תביעה אדירה לדיוק ולמצוינות. ראיתי מולי אדם בעל עוצמות הנהגה שמתנפצות בתוך כלים שטרם נבנו.
3. התערבות “אמפתיה לאור“: אמרתי לו בשקט: “איתן, אני שומע את הכעס, ואני לוקח אחריות. אבל אני שומע כאן משהו עמוק יותר. אני רואה מולי אדם שהבינוניות בלתי נסבלת עבורו. יש בך שאיפה לדיוק ולכבוד שהיא כל כך עוצמתית, עד שכל סטייה קטנה מהאמת הזו מרגישה לך כמו חורבן הבית. הזעם שלך הוא בעצם זעקה של ‘מלך’ שלא מוכן שהעולם יהיה מקום מרושל. הטרגדיה היא שהעוצמה הזו כרגע שורפת את הקשרים שלך”.

השתרר שקט. איתן עצר. לראשונה, הוא לא הרגיש ש”מתקנים” אותו, אלא שרואים את השורש הגבוה של התכונה. עניתי לו: “אנחנו לא נכבה את האש הזו. אנחנו נבנה לה תנור. נבנה לה כלים“. זהו רגע של התכללות – המטפל והמטופל הפכו לשותפים בבניית כלים לאור הייחודי של איתן, במקום להילחם בסימפטום.

דוגמה נוספת – החרדה כאור כלוא

מטופלת שהגיעה בגלל התקפי חרדה קשים. היא מספרת שהיא “תמיד מרגישה יותר מדי” – בשמחות היא בוכה, בצער היא קורסת. “אני רגשית לא תקינה”, היא אומרת. תגובה רגילה תהיה: “בואי נעבוד על ויסות רגשי”. אמפתיה לאור: “אני לא רואה בך את “הלא תקינה”. אני רואה בך נשמה עם יכולת יוצאת דופן להרגיש עומקים. הרגישות הזו היא כוח אדיר, רק שהכלים שהיו לך בילדות לא ידעו איך להכיל אותה. היא נכלאה והפכה לחרדה. אפשר בתהליך שנשחרר את הרגישות הזו, לא נדכא אותה אלא למצוא לה כלי חדש”.

אחרי חודשיים, המטופלת מספרת: “בפעם הראשונה לא ניסו לתקן אותי. כאן ראו את מה שאני חשבתי כל הזמן כבעיה שלי – כמשהו בעל ערך ומשמעותי. זה שינה הכל”.

טבלת השוואה – גישות באמפתיה

כלומר: קוהוט מלמד אותנו להקשיב לצרכים, רוג’רס לחוויה, והמודל הדיאלוגי מוסיף שכבת עומק – להקשיב לאור שמנסה לעבור דרך כל אלה.

סיכום: לחיות חיים דיאלוגיים

המודל הדיאלוגי-יהודי אינו מיועד רק לקליניקה. הוא מתווה לחיים של תיקון – עבודה מתמדת של חילוץ ניצוצות מתוך כלים שבורים. בהורות, השאלה שצריכה לנחות אותנו כשהילד מתנהג בצורה בלתי אפשרית היא: איזה אור מנסה לצאת כאן בצורה עקומה? עקשנות עשויה להיות ניצוץ של מנהיגות, חוצפה עשויה להיות ניצוץ של עצמאות. עזרו לילד לבנות כלי לאור, במקום רק לנסות לכבות אותו.

בזוגיות, אהבה אינה מיזוג בו צד אחד הוא הקפה שנמס אל תוך המים הרותחים בספלו של זולתו (“אנחנו אחד”) ואינה ניכור. אהבה היא סוד הצמצום – היכולת לפנות מקום בתוכי לקיומו המלא של האחר. בויכוח, נסו להחזיק את האמת שלכם בשקט, כדי לאפשר לאמת של השני להישמע ולהדהד בתוככם. זוהי התכללות בפועל.

בחמלה עצמית, כשאנו נופלים או נכשלים, הנטייה היא להלקאה. המבט הדיאלוגי מציע לראות בנפילה שבירת כלים שמטרתה בנייה של קומה גבוהה יותר. השבר אינו הסוף, הוא ההזמנה לגלות אור חדש שלא היה יכול להיכנס בכלים הישנים.

הטיפול הדיאלוגי מזמין אותנו לראות את האדם שמולנו – ואת עצמנו – לא כפגומים הדורשים תיקון, אלא כנושאי אור המחכים להכרה. המטפל והמטופל הופכים לשותפים בעבודת בירור ניצוצות – חילוץ האור מהגלות – ויוצרים יחד כלי חדש המאפשר לאור להתגלות בעולם. זוהי עבודה של צורפים בנפש, ההופכים את השברים לזהב.

——————————————-

ביבליוגרפיה

מקורות בעברית:

בובר, מ (2013) .אני ואתה (תרגום: א. פלשמן). ירושלים: מוסד ביאליק.

ברוך, ח. (2016). אמפתיה: מבט מהפסיכואנליזה ומהפילוסופיה ההרמנויטית. שיחות, ל'(3), 210-217.

ויטאל, ח.  אוצרות חיים. ירושלים: אהבת שלום.

כהנא, ב., ופכלר, מ (2025) .דרך הצמצום והדיאלוג: הפסיכולוגיה של רוטנברג והמעשה הטיפולי. תל אביב: הוצאת אדרא.

לוינס, ע (2010) .כוליות ואינסוף: מסה על החיצוניות. ירושלים: מאגנס.

מקורות באנגלית:

Benjamin, J. (1988). The Bonds of Love: Psychoanalysis, Feminism, and the Problem of Domination. New York: Pantheon Books.

Kohut, H. (1966). Forms and transformations of narcissism. Journal of the American Psychoanalytic Association, 14(2), 243-272.

Kohut, H. (1971). The Analysis of the Self. New York: International Universities Press.

Kohut, H. (1977). The Restoration of the Self. New York: International Universities Press.

Rogers, C. R. (1959). A theory of therapy, personality, and interpersonal relationships, as developed in the client-centered framework. In S. Koch (Ed.), Psychology: A Study of a Science, Vol. 3 (pp. 184–256). New York: McGraw-Hill.

Stolorow, R. D., Atwood, G. E., & Orange, D. M. (2002). Worlds of Experience: Interweaving Philosophical and Clinical Dimensions in Psychoanalysis. New York: Basic Books.