גלות מסמלת את ריחוק האדם ממקומו ומבית מולדתו. עם צרור קטן מיטלטל האדם בדרכים לא לו ומייחל להגיע לנחלתו. כך גם נפש האדם שואפת להגיע לאיזון, כמהה למצוא את מנוחתה.
המילה גלות מבטאת מצב של אדם הנאלץ לנדוד למרחקים וחייו מלווים באי נוחות של מי שניתק מביתו ואהוביו. גם נפש האדם נמצאת לעיתים בגלות. אדם יכול לחוש ריחוק מעצמו, חוסר ביטחון ופחדים ויחד עם זאת, בהתאם לאופיו וחוסנו הנפשי, הוא יצליח לשמור על תיפקוד בשיגרה ועמידה במטלות החיים.
אדם המאבד את טעם הערכים שבחייו, נמצא בתהליך של איבוד הזהות הפנימית שלו ובוחר בדרכים מוטעות ששומרות על תחושת איזון מדומה. בחיי הנישואין זה יכול לבוא לביטוי בכמה אופנים: בן או בת זוג ננעלים על דעה מסויימת בעקשנות רבה בלי יכולת להגמיש ולהקשיב לזולת. הם נאבקים על עמדתם וזה נותן להם תחושה של וודאות אשלייתית כאשר במחשבה שניה אולי היו מגיעים להבנה שונה לחלוטין. בצידו השני של המטבע ניתן לפגוש בני זוג שמבטלים את דעתם לגמרי בפני זולתם. הם מאמצים דעות של אחרים ומבטלים את רצונם עד כדי אובדן הקשר עם כשרונותיהם והיכולות המיוחדות להם. הם מחפשים שייכות בכדי לבנות תחושת ביטחון ומנסים לרצות ולמצוא חן. ישנו דפוס התנהגות נוסף כאשר האדם אינו בטוח במקומו, ואז הוא ‘מרגל’ ובודק את הזולת באופן תמידי בחשש האם הוא מוערך והאם הוא רצוי.
גלות מרצון
הגלות מפנימיותו גורמת לאדם לוותר על עמדותיו מתוך הצורך להתקבל ובמצבים קיצוניים הוא מאבד את החיבור לעצמו בתחושה שחרב עליו עולמו. רגשות אלה מהווים מצע להתפתחות של דיכאון, חרדות, אובססיות ואפילו התמכרויות.
נאמר בגמרא שגלות מכפרת על הכל, וידוע על צדיקים שנטלו את מקל הנדודים ויצאו לגלות מרצון במטרה לסגף את גופם ולטהר את נפשם בכדי להשלים את צמיחתם הרוחנית. באופן דומה ובהקבלה לנפש האדם ניתן לומר כי זיהוי בשלב מוקדם יכול למנוע התפתחות של קשיים נפשיים עמוקים יותר. כאשר אדם מזהה את חולשותיו ולומד להקשיב לרגשותיו, זהו שלב של ‘גלות מרצון’. האדם המתעורר להבחין בדפוסי חשיבתו ומסכים לצאת מהנוחיות המזוייפת של פיצוי עצמי כמו ריצוי הזולת או להפך – מאבק מיותר על עקרונות מדומים. יכולתו לומר לעצמו ‘חיי מתפספסים’, ‘אני חי על פי ציפיות של הסובבים’ או ‘אני מוותר על דברים שחשובים לי’, הינה תחילתו של מסע אל נפתולי נפשו שתוביל לשחרור אותם מחסומים שמונעים ממנו לפגוש את איכויותיו. הוא ילמד לגבש את מחשבותיו ולהגדיר לעצמו את דעותיו ותפיסות החיים שלו מבלי לחוש נחות בעמדותיו ואפילו מול סביבה מבקרת יצליח להישאר עם בטחון עצמי מגובש בערכיו.
התקומה
לעיתים האדם חש שחייו בקריסה, ואכן החוויה היא כשל אדם שנזרק ממעונו. אך סביר להניח שהמצב התהווה בהדרגתיות. שלבים פנימיים לא מודעים צברו נפח ככדור שלג בתהליכי הדחקה וניסיונות לתפקד כרגיל, מה שמוכיח שלאדם היו כוחות נפש גדולים. אלא שאליה וקוץ בה – ההדחקה גרמה לתפיחה של המרכיב הנפשי מעבר למה שהיה בשורשו.
שלב ההתפרצות הינו שלב החלמה, בדיוק כמו שהגוף מייצר חום בכדי להחלים את המערכת. זהו סימן שהפנימיות לא מוכנה להכיל ולהדחיק יותר, קול פנימי קורא לאדם בזעקה להשתחרר מכבלי החסימה. אם אדם יראה זאת כך הוא יוכל למצוא, לעיתים בכוחות עצמו ולעיתים תוך קבלת עזרה, את קצה החוט שיובילו לנתיב חזרה לעצמו. למעשה כל אחד מאיתנו מוצא את עצמו לא אחת מתלבט כמה לוותר, מתי עליו לשמור את דעותיו לעצמו ומהם הזמן והמקום לבטא את רגשותיו, וטוב שכך. ברגע שנגלה במבחן התוצאה שהמעשים והתגובות שלנו נוטים לאחד הקצוות שהזכרנו, עלינו לעצור ולבדוק האם זאת בחירתנו האמיתית והאם אנו מצליחים לשמור על איזון פנימי. השאלה שנפנה לעצמנו היא ‘האם אני רוצה להמשיך כך?’ … רגע התקומה הוא אותו רגע שבחרנו לשנות כיוון, לבנות את עמוד השידרה שלנו כדי לחיות ללא חשש ומתח.
הגאולה
הגילוי העצמי הוא חלק מאותה גאולה פרטית שהאדם שואף אליה. הגילוי העצמי יאפשר וודאות קיומית
ושלוות נפש שתכוון אותו בדרכי חייו. תירגול על ידי שאלות עצמיות יעזור לאדם לברר לעצמו מי הוא:
‘מה אני רוצה באמת’? ‘מה אני חושב’? האם אני מוותר מבחירה’? ו’איך הייתי רוצה לנהוג בעתיד כאשר ארגיש בטוח יותר’? התשובות שהאדם יתן לעצמו בישרות יובילו לתהליך התבהרות ושינוי התנהגותי.
ריחוק האדם מעצמו עלול להביא לתגובות כמו התפתות לגרויי הסביבה והסחפות להתנהגויות שמגדילות עוד יותר את הפער הפנימי ומרחיקים את האדם מהכרות אמיתית עם אוצרותיו הפנימיים.
כמו באחרית הימים – הגאולה תגיע מעצמה, כמו שחר שמפציע, ברגע אחד. כך גם החרות הפנימית ותחושת הבטחון יגיעו בזמנם, בתנאי שהאדם יפסע צעד צעד בבניית הסדר הפנימי הנכון שיאפשר חיבור לנקודה פנימית אמיתית שתאיר את נפשו ותסלול את דרך השיבה לנווה חייו, למי שהוא באמת.
