טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ…
אמרו חז”ל במסכת ערכין (ט”ז:): “מה נשתנה מצורע שאמרה תורה: בדד ישב מחוץ מחנה מושבו”? הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה: ‘בדד ישב'”.
בזמן היישוב היהודי בירושלים היה “בית מצורעים” שאסור היה לאנשים להיכנס לשם, ומצורע שנכנס לשם נשאר שם עד יום מותו, וכשמת היו קוברים אותו, ואת כל חפציו היו שורפים, כי הייתה זו סכנת נפשות!
אלא שצריך להבין, מה פשר שאלת חז”ל מדוע על המצורע לשבת מחוץ למחנה, הלא ברור הדבר שיש להרחיקו מבני אדם בשל הסכנה הגדולה הטמונה בהתקרבות אליו וההדבקות במחלתו!
התשובה לכך הבה נתבונן מחלת הצרעת המוזכרת בתורה אינה מחלה מדבקת בלבד, הייתה זו מחלה ניסית שנתן הקב”ה לעם ישראל בלבד, כדי שלא ידברו לשון הרע. בתחלה גרד לו מעט וראה שמספר פצעים הופיעו בגופו. בהמשך נאלץ ללבוש סודר ומעיל כדי להסתיר את המחלה עד שלבסוף לא נותרה לו בררה וקרא לכהן שיבדוק את הענין. וכך, ביום בהיר אחד, ברחובה הראשי של העיר הופיע ‘אמבולנס כהנים’, עזרה ראשונה. נעצר ליד בנין מספר חמש, ואחד הכהנים רץ אל דירת החשוד בצרעת. בינתים, כל ילדי השכונה נאספים בחצר הבית, לראות מהיכן הכהן יורד… אחרי חצי שעה רואים יהודי נכבד, עם זקן ארוך, יורד במדרגות, נשרך אחרי הכהן, מביט בחשש לכל עבר. איזה בזיונות היו לו! כולם ראו שהוא דיבר לשון הרע! הוא פונה אל הכהן בבקשה: “אני צריך כעת לנסוע מחוץ לעיר, האם תוכל להסיע אותי ברכבך?” אומר לו הכהן: “כיצד העלית על דעתך כדבר הזה?! הלא רכבי יטמא וכיצד אטבילהו אחר כך?! אינני מוכן שתטמא לי את הרכב!” בלית בררה מתחיל מיודענו לצעוד רגלית לכוון היציאה מהעיר. הוא הולך והביזיונות רודפים אחריו. “וטמא טמא יקרא”. כולם יודעים שהוא דבר לשון הרע ונענש בצרעת.
לבסוף הוא נרפא. ואז הוא הולך להסתפר. הרמב”ם פוסק שעליו להראות כמו דלעת – חלק, ללא גבות, ללא ריסים, אף לא שערה אחת! אחרי שבוע, כשמתחילים לצמוח לו זיפים, הכהן מצוה עליו להתגלח שוב, וכך, כפי שהוא נראה, ייסע לירושלים. שם עליו לעמוד בשער ניקנור והכהן יזה עליו על האצבע ועל האוזן שמן, ומה שנשאר לכהן בכף – ישפוך על ראשו… האם יש סיכוי שאדם כזה יפתח את פיו פעם נוספת? שאולת, אפוא, הגמרא, אם המחלה הזו הייתה ניסית ולא מדבקת, מדוע ישב מחוץ למחנה? ואם משום שהוא בעל עברה, הלא ישנם הרבה בעלי עברות שנשארים בתוך המחנה, ומדוע דוקא אותו מרחיקים? ועל זה השיבה: את המדבר לשון הרע מרחיקים לא בגלל מה שהוא עשה, אלא בגלל התוצאה מדבריו. התוצאה היתה שהבדיל בין איש לרעהו ובין איש לאשתו, כי לא חשב ולא התבונן מה הוא עושה. לכן מוציאים אותו מחוץ למחנה עד שיבין את חומרת מעשהו ומכאן ולהבא ישפר מעשיו. (ומתוק האור)
