אין ספק כי מרכז י.נ.ר זכה לזהות ולטפל בצורך מהותי חשוב בימינו. גדולי ישראל, שלא כדורות עברו שעיקרי התמודדותם היו בתחומי ההלכה, מתמודדים היום יותר מתמיד בשאלות התנהגותיות. בתחומים אלו ניתן למצוא את תחום הליכות הבית היהודי על רבדיו השונים, את תחום החינוך, ואת תחום ישוב סכסוכים, גישור ופישור, שהם נושאים בהם עוסק המרכז במיוחד בתחומי ההכשרה. ניכר שיש צורך להתמחות בסוגיות אלו לא רק כ”מושכל ראשון הוא הלכה” כפי שהיה נוהג הסטייפלר (הרב יעקב ישראל קנייבסקי זצ”ל) לומר על הרב ש”ך זצ”ל. ביאור מושג זה הוא: שגדולי ישראל גם ללא בירור השאלות שהוצגו בפניהם בדרך של משא ומתן הלכתי, אלא כמחשבה הראשונה העולה במוחם, שבאה לידי ביטוי בתשובתם לשואל, היא בעצם אמירתה של התורה עצמה. הוראות אלו שיצאו מתוכם באו מתוך התורה כ”דעת תורה” משום ששכלם התרגל לחשוב בצורה תורנית מרוב עיונם ועסקם בהוויות אביי ורבא, בדברי רש”י תוספות הרמב”ם הרשב”א ועוד, ומשום כך זכו למעמד של “דעת תורה”. אולם לאלו מאיתנו שאינם גדולי תורה (וכמדומני שיש רבים כאלה) דרושה תורה סדורה בנושאים אלו. כמובן שיש לחקור גם מדוע לא ניתן מענה עד היום לסוגיות אלה, כמו שניתן להלכות: איסור והיתר, טהרת המשפחה, הלכות שבת וכיוצ”ב אך על כך אולי בהזדמנות אחרת. השאלה היא האם תחום זה שהשכיל לעסוק בו מרכז י.נ.ר הוא תחום שראוי לעיון מחקר והשתלמות.
לכאורה האמירה הידועה שקובעת שכדי להיות יהודי טוב צריך להיות “יהודי של השולחן ערוך” עשויה לגרום לנו לחשוב כי רבים מהנושאים שעוסק בהם המכון הם מיותרים. שכן חלקים גדולים ועיקריים בנושאים כמו הדרכת חתנים וכלות בתחום ההנהגות, הנחיית הורים בתחום החינוך ועוד נושאים רבים לא מצויים בשולחן ערוך, וממילא יתכן שהם נתונים לתחום הרשות שכל הרוצה יעשה בהם ככל העולה על דעתו. לשם כך חשובה אמירתו בעניינו של הגה”ק ר’ אריה ליב עפשטיין אב”ד קניגסבורג בעל “הפרדס” שכתב בהקדמת ספרו “הלכה אחרונה וקונטרס הראיות” וזה לשונו: ומהלכות דעות בעוונותינו הרבים אנו רואים שרוב העולם נחסרו מהדעות ההגונות, לדעות נפסדות, מחמת שאינם מפורשים בשו”ע, והם יסודי התנהגות האדם עכ”ל. מכאן שהנושאים המובאים בשולחן ערוך אינם חזות הכל וכדי להיות יהודי טוב צריך להשלים את הנושאים שחלקם הגדול הובא ברמב”ם הלכות דעות.
אך יותר מכך נאמר, גדולי הדורות עסקו בצורך לעסוק במקצוע תורני זה, במיוחד כאשר מנו את הסיבה העיקרית לחורבן והראו את חיסרון תשומת הלב להליכות אלו. כך כתב הנציב מוולוזין בספרו העמק דבר (פתיחה לספר בראשית): בחורבן בית שני שהיה דור עקש ופתלתל, ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים… ובאו לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית… שהקב”ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות אע”ג שהוא לשם שמים דזה גורם חרבן הבריאה והריסות ישוב הארץ עכ”ל. כך גם כתב השל”ה הקדוש (של”ה בשער האותיות, אות ד’ ד”ה ענין דרך ארץ) שיש בהנהגות כמה חלקים: הנהגות אדם בעצמו, הנהגות אדם בביתו והנהגות אדם לזולתו.
אך לא רק גדולי ישראל שכתבו מחוץ לתחום ההלכה עסקו בכך אלא גם גדולי ישראל שעסקו בהלכה כנושאי כלים על השולחן ערוך. אלה הם המגן אברהם והמשנה ברורה (שו”ע או”ח קנ”ו), ערוך השולחן, שולחן ערוך הרב כף החיים ועוד, כולם עמדו על הקושי של חסרון ההליכות הרבות הנוגעות לענייננו, והם ציינו רשימה ארוכה של מצוות[1] והליכות שלא הובאו בשולחן ערוך, אך הובאו במוני המצוות בראשונים ובאחרונים, וחלקם מצוות מפורשות בתורה. אכן בדורנו מלאכה רבה עומדת בפנינו, וזכה מרכז ינר שלקח על עצמו את המשימה, חיזקו ואמצו.
———————————-
[1] ושם (שו”ע או”ח סי’ קנ”ו) הביאו המגן אברהם והמשנה ברורה בין היתר את המצוות דלהלן: ואהבת לרעך כמוך, חובת תוכחה, לא להתכבד בקלון חבירו, לא תשנא את אחיך בלבבך, איסור הלבנת פנים, איסור חשד בכשרים, איסור לצער אדם מישראל, איסור שקר והיתר שינוי מפני השלום, חיוב ענווה, לא לצער יתומים ואלמנות, לא לרגל בחבירו ולא לרכל, איסורי לשון הרע, לא תקום ולא תטור, זהירות בממונו, השקעות נכונות בממונו שליש בקרקע שליש בפרקמטיא ושליש תחת ידו, לדון את חבירו לכף זכות, לא יוציא דבר מגונה מפיו, לא יעשה דברים המאוסים בפני חבירו כגון הריגת כינה בפני חבירו, סעודת חתן ושמחתו, חובת צניעות בציפיותיו מהשם, חיוב לימוד אומנות, ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, לא לדחוק את השעה, לא לענות כסיל כאיוולתו, לא לעמוד במקום סכנה, הדביקות בחכמים, סיפור בשבחו של חבירו מדין ואהבת לרעך, איסור הכאת חבירו, לא להחזיק במחלוקת, וההליכה בדרכי השם.
