חובת ההדרכה וההכנה לנישואין
מה טוב היה אילו היו מחייבים כל זוג שבאים להירשם לנישואין לעבור קורס הדרכה לחיי זוגיות, מלבד הלימוד הבסיסי של טהרת המשפחה. וכן זוג שזכו להיפקד בזרע של קיימא, לעבור הדרכה הורית לדעת כיצד מתמודדים עם גידול ילדים וכיצד לחנכם.
הכנה גדולה דרושה לנישואין, וללא הדרכה ספק רב אם יצליחו לממש ולהגשים את המשימה. עלולים להיווצר פערים בין הציפיות למציאות, וכגודל הציפיות גודל האכזבות. פעמים רבות אנו עדים לכך שעוד בטרם יבש הדיו שעל הכתובה ולאחר השקעה עצומה של תפאורה כה רבה בחתונה של פעם בחיים מגיעים שברי כלים לשערי בית הדין וכבר רוצים לפרק את החבילה.
על היועצים והמדריכים מוטלת חובה קדושה ללוות את בני הזוג לא רק עד לכניסתם לחופה אלא גם לאחר מכן, לשמור על קשר רציף עד שברור מעבר לכל ספק שהם עלו על דרך המלך, וממשיכים במסילה כראוי. ככל שתהיה עבודה טובה יותר בתחילת דרכם של הזוג, תמנע מאיתנו אחר כך עבודה מצערת וקשה בבית הדין. וכבר נתקלנו במקרים מצערים שאלו היה קשר רציף עם המדריכים, לא היו הדברים מתגלגלים ובאים להיכן שהגיעו.
בניית המשכן – מלמעלה למטה
החל מפרשת תרומה עוסקות הפרשיות בענייני המשכן. המשכן הנו דגם המייצג את כלל הבריאה ומלמד אודותיה.
כשנתבונן בצורת בניית המשכן נראה דבר מפתיע. הקרשים הנשענים על אדני המשכן לכאורה היו צריכים להיות מחוברים בבסיסם מלמטה. אך כשנקרא את הפרשה נמצא שחיבורם היה רק על ידי הטבעות מלמעלה ועל ידי הבריחים, והאדנים שימשו רק כבסיס אך לא חיברו את הקרשים.
ונשאלת השאלה מדוע? הלא חשוב ביותר לבסס את היסודות מלמטה ששם כל כובד המשקל, ולמה החיבור היה רק מהצדדים ומלמעלה. גם יש להבין מדוע היה צורך בכלל בשני אדנים לכל קרש ולא די באחד.
אלא ההבדל בין בניית בניין גשמי לרוחני הוא שבגשמי, החומר והגשם מוצאם מלמטה, מהעפר והאדמה, ולכן צריך לחבר בעיקר מלמטה. אך כשעוסקים בבנית בנין רוחני בדיוק להיפך – הרוחניות ניזונה מהעולמות העליונים והשורש של הרוח הוא מלמעלה.
בדומה לכך מצאנו גם בבית המקדש שהחלונות היו צרים מבפנים ורחבים מבחוץ באופן שהאור יצא מהם החוצה ולא להיפך.
איחוד הנפרדים
כמו כן במשכן לקחו שני אדנים נפרדים וחיברום לקרש גדול. בהיצמדם יחד מתחת הקרש האחד, ביטלו מעצמם את כח ההיפרדות והתמזגו לכלל מטרה אחת. וזהו השורש לכל פעולה והשגה רוחנית שהיא צריכה להתחיל מהאחדות. לא מצא הקב”ה כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום.
רק משכן המבוסס על אחדות יכול להתקיים ושתשרה בו השכינה, כששני צדדים רוצים להתמזג יחד למטרה משותפת של בנין עדי עד, והעמדת צאצאים להמשכיות ולהביא חיים לעולם.
הקרשים מעצי שטים מסמלים את האדם – כי האדם עץ השדה. הוא חייב להיות תקוע ביתד איתנה, באדנים, ולהביא לשלום קודם כל בעצמו, שידע מה הוא רוצה מעצמו ולאן מועדות פניו בשבילי החיים. רק לאחר שהוא עצמו התייצב יכול להגיע לשלימותו ולהתמזג עם בת זוגו, כאשר הוא חפץ להתחבר עם קרש נוסף להיות למשכן אחד שבו תשרה השכינה. וזה נעשה על ידי נתינת הטבעת בחופה, וכפי שמסמלים הטבעות מלמעלה. הוא מגיע לנישואין כשהוא בשל לקשר כמו הקרש בגבהו ולא כשעדיין עסוק בעצמו וסביב עצמו בשנותיו הראשונות עלי אדמות.
צהלת הכרובים
העיסוק בשלום בית גבוה ביותר במעלתו וחשיבותו. יש כאלו שעיסוקם בענייני השלחן המסמל את הפרנסה, או המזבח המסמל את שלחנו של אדם, או בדברים הקשורים למנורה המאירה, אך שלום הבית הוא קדש הקדשים בבחינת ‘הביאני המלך חדריו, נגילה ונשמחה בך’.
העיסוק בתחום צריך להיות ברגישות ובשמחה גדולה. מובא במפרשים שהכרובים שהם כדמות תינוקות, מראים מהי צהלת חיים. הם צריכים להיות פניהם איש אל אחיו. לחשוב על הזולת. הלב מתרונן תמיד למראה ילדים קטנים משחקים ביחד ומגלים אמפטיה ודאגה כנה האחד לרעהו. בכוחה של אהבה אמיתית וכנה בין בני זוג להתגבר על כל הקשיים, לרפאות כל חולי, ולחבוש מזור ותעלה לכל מצב.
היחס לקדושת המשפחה
והנה על היחס לתחום הקדוש ביותר במשפחה מצאנו לכאורה דברים סותרים. מצד אחד מצאנו יחס שלילי, בדברי הרמב”ם במורה נבוכים שכתב: “החוש הממשש… חרפה לנו…ואין בו דבר מענין האנושות;
לעומת זאת מצד שני כותב הרמב”ן: “דע כי חיבור האדם… עניין קדוש ונקי, כשיהיה הדבר כפי מה שראוי, ובזמן הראוי ובכוונה ראויה. ואל יחשוב אדם, כי בחיבור הראוי יש גנאי וכיעור. חלילה מזה! כי החיבור נקרא “ידיעה”, ולא לחינם נקרא” ידיעה”, כאמרו: “וידע אלקנה את חנה אשתו” (שמו”א א, יט).
אנו בני בעלי [התורה] הקדושה, מאמינים שהשם יתברך ברא הכל כפי שגזרה חכמתו, ולא ברא דבר שיהיה בו גנאי או כיעור כי הכל בחכמה עליונה דבר מתוקן ומקובל.
לכאורה שתי התייחסויות שונות בתכלית, מצד אחד כדבר גרוע ושפל שאולי רק ההכרח ממנו לא יגונה ולא ישובח, אך מיסודו הוא גנאי, ומצד שני דבר נעלה של כיסופין והתקרבות ראויה. אולם ברור הדבר שאין כל סתירה בין הדברים ואפשר להגיע באותם מעשים עצמם מחד לשאול תחתיות ומאידך לרום המעלות.
הרמב”ם דיבר על השקיעה בתאוה חמרית כשאדם חושב על נהנתנות גרידא ורק על עצמו ולא על זולתו, במטרה לקבל ולא במטרה לתת. ואילו הרמב”ן מחכימנו דעה שהכל תלוי בכוונת המעשה ובאופן וזמן פעולתו. כך שיש כאן גישות שונות מהיבטים אחרים.
ולסיום דברינו כאמור, עלינו לדעת שכפי התייחסותנו לדברים שבקדושה והמילים שנוציא מפינו, כך יהיה ערך הדבר אצלנו. ועל כן בדברים שבקדושה צריך האדם שיהיו דבריו שקולים ומדודים מה לומר ומה לא לומר, ומה שאומרים איך ובאיזו צורה לומר.
צריכים גם להרבות תפלה שחפץ ה’ ביד העוסקים במלאכת הקודש יצלח להרבות הקדושה בישראל. ברכת ויהי נועם ה’ עליכם… ועושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו, ושלום בכל בתי ישראל!
