נניח שקבעתם מפגש עם מישהו בשעה מסויימת ובמקום מסויים. אתם מגיעים בזמן ומחכים. האדם השני מאחר ואתם ממשיכים לחכות. לאחר רבע שעה הוא מופיע. מה תהיה תגובתכם? האם תחשבו שהוא אדם שאפשר לסמוך עליו? שהוא טיפוס שמאחר? או שמא תאשימו את הפקקים שהיו בדרך?
ומה היה קורה אילו היה המצב הפוך? אם אתם הייתם המאחרים– האם תאשימו את עצמכם כמי שלא יודעים לעמוד בזמנים? או שמא תאשימו את הפקקים, או תמצאו דרך אחרת להסביר את סיבת האיחור שלכם?
לפי תיאוריית ”טעות הייחוס הבסיסית” של הרולד קלי, אנו נוטים להסביר התנהגות של אחרים כנובעת מסיבות של תכונות אופי ואישיות, ואילו בזמן שאנו נדרשים להסביר את מעשינו, לרוב נייחס להם סיבות וגורמים חיצוניים. למשל, אם נראה נהג הנוסע במהירות מאד גבוהה, קרוב לוודאי שנחשוב עליו שהוא לא אחראי ואינו זהיר, אך כשאנו עוברים את המהירות המותרת, סביר להניח שנסביר לעצמנו שאנו מאד ממהרים כרגע. באותה מידה, אם מישהו שקבענו איתו פגישה מגיע באיחור, סביר להניח שנחשוב עליו שאינו יודע לעמוד בזמנים לפני שנחשוב שהיו פקקים שעיכבו אותו או שברכב שלו היתה תקלה. אך אם אנו היינו המאחרים, היינו מייחסים זאת לגורמים חיצוניים שאינם תלויים בנו.
כשזה נוגע לנו, אנו פחות שיפוטיים, ולכן אם אראה מישהו הולך בדרך, מחליק ונופל, קרוב לוודאי שאחשוב עליו שהוא מרושל. אך אם אני אפול, קרוב לוודאי שאייחס את זה למדרכה מחליקה או בליטה באדמה.
כאשר אנו נפגשים עם תופעה זו בתוך התא הזוגי, הבעיה מתעצמת. גם כאן פעמים רבות אנו מייחסים לבן/בת הזוג שלנו סיבות פנימיות הקשורות באופי למעשיהם, ולא בוחנים את הסיטואציה.לדוגמא, אשה שמבקשת מבעלה לזרוק את הפח ואחר שעה נוכחה לראות שלא עשה כן – מה תהיה תגובתה? האם היא תניח שהוא היה עסוק בצרכים אחרים של הבית? אולי דאג לילדים? או שמא תאשים אותו שאינו אחראי או אינו קשוב לדבריה?
לחילופין בעל המגיע מאוחר מהעבודה, ובליבו ציפייה שאשתו הכינה עבורו ארוחת ערב לאחר יום מתיש. כשהוא מגיע, הוא נוכח לראות שאשתו לא הכינה עבורו דבר. האם יחשוב שהיא וודאי הייתה עסוקה כל היום בצרכי הבית, או שמא יחשוב שאינה משקיעה בו או מעריכה את מעשיו?
פעמים רבות בני זוג נוטים להאשים ולייחס התנהגות אחד של השני לתכונות אופי – אתה לא אחראי, את שכחנית, לא אכפת לך מהבית, את לא יודעת לעמוד בזמנים – במקום לייחס אותה לסיטואציה – אני מבין שהיית מאד עסוקה ולכן לא הספקת, אני מבינה שקרו דברים שעיכבו אותך להגיע בזמן.
עיקרון זה משמעותי, שכן ביקורת בתוך הבית עלולה להיות הרסנית. כשאדם מרגיש שמבקרים אותו לריק, שהוא מותקף ומואשם, לרוב הוא מגיב בהתקפה ומשם מתחיל מדרון חלקלק.
בנקודה זו באים חז”ל ומלמדים אותנו לנהוג אחרת – ”ואהבת לרעך כמוך” תקף גם ובעיקר ביחסים שבין איש לאשתו ואשה כלפי בעלה. הפסוק מלמד שעלינו לאהוב את השני כמו את עצמנו. כמו שאנו יודעים לדון את עצמנו לכף זכות, כך עלינו לנהוג עם בני הזוג.
הצלחה בזוגיות היא פרי של עמל רב. זוג הסבור שרק הרגשות יובילו אותם בדרכם הזוגית לאורך השנים, עלולים לנחול אכזבה. לעומת זאת, זוג המודע לכשלים תקשורתיים שעלולים להיווצר במהלך החיים, כבר מראשית דרכו מתחיל לפעול אחרת. לדון לכף זכות זוהי עבודה שצריכה להיעשות בתיקון המידות האישי ולהתבטא במרחב הזוגי, ואינה מתרחשת מאליה. כאשר אשה רואה את בעלה עושה מעשה שאינו לרוחה, או מזניח דברים שלדעתה צריכים להיעשות – לפני שהיא מבקרת אותו על כך, עליה לחשוב מה גרם לזה לקרות. אולי לא הספיק, אולי ניסה ולא הצליח, אולי היה טרוד בדברים אחרים. באותה מידה, בעל המצפה מאשתו להתנהגות מסויימת, צריך לזכור שישנם גורמים חיצוניים שלא תמיד מאפשרים. כשבני הזוג יהיו מודעים לכך, וישתדלו לדון לכף זכות ולחשוב לפני שהם מגיבים, הם יוכלו ליצור מערכת אמון משמעותית אחד כלפי השני, ולבנות קשר יציב לאורך שנים.
