לפני כמספר שנים, עבדתי כיועצת חינוכית בבית ספר יסודי באחת מהערים הגדולות בדרום הארץ. שם החלטתי להקדיש מספר שיעורים לילדי כיתה א’ בנושא “משפחה”. כאשר פתחתי את הנושא בפני תלמידי הכיתה, שאלתי מי מהילדים מקיימים שיחות תכופות עם הוריהם, משתפים אותם בצורה גלויה בכל אשר עבר עליהם במהלך היום ומתייעצים עמם, וביקשתי ממי שכן – להצביע.
השתררה דממה בכיתה. לפתע קפץ לעיניי ילד ג’ינג’י עם עיניים בורקות, בזמן שידו מורמת בגאווה צרופה. “אני מספר הכל להורים שלי, גם כשעצוב לי וגם כשאני רוצה לספר להם על משהו שמח שקרה”, פלט במהירות הילד, וחיוך רחב נסוך על פניו. חייכתי בחזרה, בציפייה שילדים נוספים ישתפו את הכיתה בחוויה דומה לזו – אולם כל התלמידים שתקו. כל ילדי הכיתה נשאו אליו מבט מלא הערצה וחיכו בכיליון עיניים לשמוע אותו מדבר על הקשר המיוחד בינו לבין הוריו. לתדהמתי, אותו סיפור חזר על עצמו גם בכיתות א’ הנוספות בהן העברתי את הנושא. בכל כיתה נמצא רק תלמיד או תלמידה בודדים שדיווחו על תקשורת פתוחה, ישירה ובטוחה עם הוריהם. מהשיחות עמם נראה כי הם הרגישו אהובים ונערצים, והיו בטוחים בתמיכתם ובאהבתם של הוריהם ללא תנאי. תלמידים אלו ידעו לערב את הוריהם בכל עת, וכאשר ההורה עסוק ואינו פנוי להקשיב להם, היו מוצאים דרכים יצירתיות על מנת להעביר את המסר להורה ולקבל את המענה שהיו זקוקים לו ברגע הנתון.
תוצאות הניסוי הקטן שערכתי גרמו לי להרהר בייחודיותם של אותם התלמידים שהעידו על קרבה רגשית בינם לבין הוריהם. מצד אחד, הם היו מאוד שונים זה מזה – ברקע, בתרבות, ובמצב הסוציואקונומי של הוריהם. ולמרות ההבדלים המהותיים הללו, הם היו מהתלמידים הבולטים בכיתתם וחלקו מספר תכונות משותפות: הם ניחנו בביטחון עצמי גבוה, השתתפו באופן פעיל במהלך השיעורים, היו מאוד חברותיים וידידותיים ביחס לבני כיתתם. אותם הילדים גילו סקרנות, ביטאו יצירתיות בחשיבתם, נהנו להביע את עצמם ולנהל שיח מול אנשים מבוגרים (מורים) וכן הצטיינו מבחינה לימודית.
נראה כי הכישורים החברתיים המפותחים של הילד והצלחותיו הלימודיות, מושפעים ישירות מטיב הקשר של הילד עם הוריו, וליתר דיוק – מהקירבה הרגשית הקיימת בין הילד לבין הוריו.
קירבה רגשית היא אבן היסוד בבניית יחסים בריאים ומספקים בין בני משפחה. אנשים שחולקים בה מעידים כי הם מרגישים בטוחים, אהובים, ומובנים ע”י קרוביהם. הקירבה הרגשית מקנה תחושה של שמחה בעת שהייה משותפת ובילוי המשותף, ויחד עם זאת, היא מעלה מודעות לזכותו הבסיסית של האדם ושל קרוביו במרחב אישי וכן נותנת הבנה עמוקה שישנם צרכים ורצונות שונים לכל אחד ואחת במשפחה אשר יש לכבדם. משפחות שניחנו בקירבה רגשית, מתאפיינות ביכולת הגבוהה שלהן לפתוח בשיח פתוח ולשתף במחשבות וברגשות, גם אם מדובר בפחדים ובכישלונות.
ילדים שנחסכה מהם קירבה רגשית מצד הוריהם, התקשו מגיל מאוד צעיר – גם מבחינה חברתית וגם מבחינה לימודית, בגיל ההתבגרות, החל מגיל 11-12 חלה הדרדרות משמעותית בתפקודם. הם חשו לא רצויים, מציקים ומיותרים במשפחתם, והתלוננו על כך שאף אחד לא אוהב אותם ולא רוצה בהם. לא אחת הם חשבו מחשבות אובדניות ומצוקתם הרגשית באה לידי ביטוי בפעולות שליליות כגון כגון: פציעה עצמית, שימוש בחומרים ממכרים, התנהלות בלתי הולמת וכדומה.
עבודה מאומצת עם אותן המשפחות מעידה על כך שלא אחת הורים אינם מסוגלים ליצור קירבה רגשית עם ילדיהם מסיבה אחת פשוטה – הם בעצמם לא יודעים מהי, שכן הם בעצמם שמעולם לא חוו את הקירבה הרגשית הזו בילדותם. עם כל הרצון הטוב הקיים להיות האדם החשוב והמשמעותי ביותר בחייו של ילדם, הורים אלו הם באמת ובתמים לא ידעו כיצד לעשות זאת.
ברוב הספרים בנושא גידול וחינוך ילדים, ניתן לקבל סקירה רחבה לגבי הנורמות התפתחותיות של הילד או המלצות כלליות לחינוכו – אם כי בדרך כלל אותן ההמלצות אינן דנות בהסתייגויותיו וחששותיו של ההורה, והן אף מתעלמות ממחסומים אשר לעיתים משתקים ולא מניחים לאותו הורה לחנך את ילדיו על פי הכללים הכתובים בספר.
שיטת ה EED – Emotional Closeness Education פותחה במטרה לסייע להורים להעשיר ולהעמיק את הקשר ביניהם לבין קרוביהם. היא עוזרת בשיפור היחסים בין ההורים לבין עצמם ובאמצעות שילוב כוחות משותפים – לשיפור וחיזוק הקשר עם הילדים.
שיטת EED, לפיתוח קירבה רגשית מושתתת על חמש אבני יסוד עיקריות:
- קיימת השפעה הדדית על כל בני המשפחה: כל תהליך של בחינה, התבוננות ושינוי גורם לחשיפת ההשפעה העמוקה ורבת המשמעות שהותירה בנו המשפחה הגרעינית שלנו והורינו. באותה המידה, כל אחד מאיתנו ממשיך להשפיע על בן/בת הזוג שלו ועל ילדיו.
- מתן כבוד לסובבים אותנו וקבלתם: הבנה וקבלה של הרגשות והמחשבות האישיות וכן של המניעים השונים אשר הובילו אותנו להתנהגות זו או אחרת, תאפשר לנו לבחון את עצמנו באופן חומל ואמפתי. לאחר שנבין את עצמנו בדרך טובה יותר ונתחיל לאהוב ולקבל את עצמנו, רק אז נצליח לאהוב, להבין ולקבל את הסובבים אותנו.
- פתיחות וכנות ביחסים: לעיתים אנו בטוחים לשווא בכך ששיתוף מידע מסוים עם האנשים הקרובים אלינו יוביל לתגובה מצדם (לרוב לא נעימה) הצפויה וידועה מראש. בשל חשש זה, רבים מאתנו יעדיפו שלא לשתף במידע העלול לעורר תגובה שכזאת. ההתנהלות הזהירה והשברירית הזאת בתוך התא המשפחתי אינה מקדמת פיתוח קירבה רגשית בין האנשים לבין קרוביהם, אלא להפך – יוצרת ריחוק, ניכור ותחושת בדידות אצל כל אחד מבני המשפחה. רק כאשר אדם מסוגל לפתוח את הלב ולדבר בכנות עם האחר, הוא מהווה תשתית לביסוס יחסי אמון במשפחה – מה שיוביל למסוגלות גבוהה של כל בני המשפחה לקבל מצבים פחות נעימים, כגון: ביקורת, עונשים, וקונפליקטים.
- גילוי סבלנות כלפי יקירך: הדבר יתאפשר רק מתוך הבנה של תהליכים פסיכולוגיים ופיזיולוגיים אובייקטיביים שאדם עובר במהלך מצבים שונים בחייו. לעיתים קרובות, אנו נוהגים לפרש את תגובותיו והתנהגויותיו של האחר דרך תפיסת העולם האישית שלנו, אך ברגע שתעשירו את הידע שלכם, תצליחו להרחיב את כל התמונה ותבינו שבמצבים מסוימים האדם (כמו רבים אחרים במצב מסוים זה) לרוב עשוי לפעול בדרך אחת ולא באחרת. ההבנה הנרחבת הזו של המציאות הקיימת, הינה חיונית לפיתוח יחסים המבוססים על קירבה רגשית.
- ניהול תקשורת בריאה בתוך המשפחה: העבודה על חיזוק הקרבה הרגשית תסייע להביע את עצמכם בצורה בריאה ומיטבית, לנהל קונפליקטים ולגלות אמפטיה כלפי יקירכם. בשיטה זו מושם דגש על התקשורת הסמויה והמסרים העוקפים בהם אנו משתמשים בהעברת המסרים שלנו.
הודות לאבני היסוד האלה, כל בן משפחה ירגיש מוערך ומשמעותי בעיניי האחרים ויחוש שהוא מסוגל להשפיע על סביבתו הקרובה.
