“עד כמה אתם רוצים לעשות שינוי?”
“ברור שאנחנו רוצים, בשביל זה אנחנו כאן”
לרוב, זוגות אינם מבינים את פשרה של השאלה, הם הלא טרחו והגיעו לתהליך זוגי, ברור שהם רוצים לחולל שינוי. לעתים חולף זמן רב מרגע החלטת בני הזוג להתחיל תהליך כזה, עד שהם אוזרים אומץ ונגשים לקבל עזרה חיצונית, ולמרות זאת, התשובה לשאלה “עד כמה אתם רוצים לעשות שינוי?” אינה כה פשוטה ומובנת מאליה.
על מנת שזוגות יחוללו שינוי מהותי בחייהם, הם צריכים לקבל אחריות בכל אחד משלושת הזמנים: עבר, הווה ו-עתיד.
עבר – קבלת אחריות על הבחירה.
הווה – קבלת אחריות על הקלקול.
עתיד – קבלת אחריות על התיקון.
כל אחד מבני הזוג שמתכחש לאחד משלושת סוגי האחריות מעכב, ולעתים אף מפסיד את האפשרות למימושם של חיי נישואין משביעי רצון.
לעיתים, אחד האתגרים היותר מורכבים לבני הזוג הוא, קבלת אחריות על הבחירה. הבנת הבחירה שלנו את בני זוגנו מאפשרת לנו הסתכלות זוגית מנקודת מבט מעמיקה יותר על הקשר, וחושפת אותנו לצרכים ההדדיים ובכך אנו עושים את הצעד הראשון לקראת השינוי המיוחל.
בכל הקשור לבחירה, ישנם גורמי השפעה מודעים, ואחרים שאינם במודע אך מהווים גורם משמעותי בשיקולי הבחירה. אחד ההסברים הלא מודעים של הבחירה הזוגית נקרא “חזרתיות בלתי מודעת”, והוא קשור ל-דימוי שלנו לאופן שבו אנחנו צריכים לקבל תחושת אהבה וביטחון. הדימוי הזה נוצר כבר בילדותינו ומבוסס על הקשר בינינו להורינו ולדמויות המשמעותיות בחיינו. אנחנו מחפשים להינשא עם מי שנחווה אותו כתואם לחוויה שחווינו בקשר עם ההורים שלנו.
אפשר לשמוע זוגות בתחילת ההיכרות, שכבר מדווחים על תחושת קשר עמוקה כאילו נולדו יחד – “אני מרגיש/ה כאילו הכרנו שנים רבות”. הם רק נפגשו פעמיים או שלוש וכבר ישנה תחושה של חיבור עם מישהו מוכר שנתפס כהשלמת החצי החסר באורח טבעי ביותר. הביטחון של האחד בשני בתקופה זו הוא מלא, ביטוי לכך נותנים פעמים אחדות קרובי משפחה או חברים שאינם ששים ושמחים על “המציאה”, אך חשים שעצותיהם והעלאת חששותיהם בפני אהובם נופלים על אוזניים אטומות ועיניים עצומות – “הוא לא רוצה לשמוע כלום, הוא פשוט עיוור”.
העיוורון הזה עשוי לנבוע מההרגשה, שהנה מצאתי את האדם המושלם, ואף אחד אינו יודע יותר טוב ממני מה אני צריך. על פי גישה זו, מה שאנחנו צריכים, זאת חזרתיות על יחסינו הישנים והמוכרים עם הורינו, אלו שהשאירו אצלנו חוויות שמיוחדות רק לנו, ולא פעם שונות מהותית מחוויותיהם של שאר בני המשפחה.
אמנם אליה וקוץ זה. מאחר ואנו בוחרים אדם התואם את הורינו, ההתאמה החווייתית אינה מאפיינת רק את מה שחווינו מול תכונותיהם החיוביות, משום שלצד תכונות חיוביות היו להורינו גם תכונות שליליות שלעיתים פגעו בנו מאוד. איננו יכולים להימלט מחוויות שליליות בילדותנו, משום שגם ההורים הטובים ביותר, אינם מסוגלים לספק תמיד את צרכי ילדם בדיוק מושלם. גם להורינו היו טרדות, עיסוקים, דאגות, פחדים ובעיות משלהם, שעלולים ליצור כאב ופצע בנפשו הרכה של הילד.
ההתמודדות של כל ילד שונה מהאחר, אך כולם נזקקים לסוג של חליפת הגנה, המאפשרת לילד לשרוד להמשיך לקבל ביטחון ואהבה מהוריו. חליפת ההגנה הזאת, מלווה את הילד בבגרותו ולאורך כל חייו. אפשר לראות ביטוי לכך כאשר אנשים מדווחים על קשיים לא פשוטים שהתחילו ביחסים בינם לבין הוריהם, ובאותה נשימה מסייגים באמירה: “תראה, אני לא רוצה שישמע כאילו הם היו אנשים רעים שניסו להזיק לילד שלהם, אבא שלי עבד קשה לפרנסתו, אימא שלי עשתה הכל כדי שיהיה לנו טוב”. אובייקטיבית, משפט כזה עשוי לשקף את המציאות, אך העובדה שכאשר מדברים על הקשיים הטבעיים שאמורים להיות בכל מערכת יחסים, גם זאת שבינינו להורינו, ואנשים חוששים שישמע כאילו הוריהם היו שליליים, מלמדת על הצורך העמוק שלנו לשמר את ההורים כמקור ביטחון ואהבה.
יחד עם זאת, הילד הפצוע שבתוכנו מבקש ריפוי של הצרכים שלא מולאו בילדותו. בתהליך בחירת בן זוג לנישואין, לצד הדמיון שאנו מבקשים לחוויותינו המוקדמות עם הורינו, אנו מצפים שעם המועמד לנישואין, נוכל לרפא את פצעי העבר הכואבים.
במובן זה, אנו בוחרים לנישואין באורח לא מודע אדם שדומה להורינו ונושא בעיקר את תכונותיהם השליליות, במטרה לחוות חוויה מתקנת לחוויותינו מהילדות. בכך שאדם עם תכונות דומות להורינו, יגיב אלינו בצורה שונה מהם ובאופן שנחווה חוויה חיובית ביחסים אלו, אנו פותרים את הכאב הילדותי שלנו. לדוגמא: כשהאבא היה אדם ביקורתי מאוד ולעתים נדירות סיפק לנו חום ואהבה, הצורך שלנו בחזרתיות גורם לנו לרצות לשוב ולהיות במחיצתו של אדם ביקורתי. במקרה זה, ההסבר המודע שנספק לעצמנו ואולי גם לקרובינו המתריעים בנו עשוי להיות: “אני אוהב אדם שיודע מה הוא רוצה מעצמו, אדם חזק ויציב”. התפיסה הלא מודעת תהיה: “אם בעבר מול האבא נתפסתי כילד חלש וחסר ביטחון, עכשיו אני מצפה שהערכתי העצמית תהיה גבוהה ואחוש תחושת ביטחון”. הדרך למימוש מטרה זו תהיה על ידי הציפייה שבאמצעות נישואין לאדם המשדר ביטחון עצמי רב, ארגיש אף אני אדם חזק.
איננו לוקחים בחשבון שהאדם החזק שנבחר בתהליך החזרתיות, עשוי להפנות את חוזקו ותקיפותו גם לעברנו. אנו מצפים לקבל דווקא מהאדם הביקורתי הזה חום ותמיכה, כי רק בדרך הזאת אנו מתקנים את החוויה מול האבא.
כשזה לא קורה, פגיעותיו וביקורתו מעוררות שוב את הכאב הישן שלנו. אנו נעשים מתוסכלים ומאוכזבים, ומנסים בדרכים שונות לשנות את התנהגותו. אם בסופו של דבר התהליך מצליח ואנו מצליחים לגרום לבן הזוג להשתנות ולתמוך בנו, הצלחנו במשימה.
ניקח לדוגמה את סיפורם של אשר ורחל (שמות בדויים). הם נישאו לפני כעשור, ולזוג ארבעה ילדים שבהם מטפלת רחל במסירות. אשר התקדם בלימודיו, התפתח בעסקיו, והפנה אצבע מאשימה לעבר רחל שאינה תומכת בו ואינה מעודדת את מאמציו לטובת המשפחה. הוא הגיע למסקנה שאין כל קשר והתאמה בינו לבין רחל, ומאחר והם באו מסגנון משפחות שונה שלהן שאיפות שונות. אשר כבר לא מצא שום דבר משותף שמצדיק את המשך נישואיהם: “אני מאמין באמונה שלמה שרחל ניתנה לי על ידי בורא עולם לתיקון, אני בבירור לא בחרתי אותה, הייתי אז צעיר מאוד, חשבתי על דברים לא רציניים, ברור לי שהיום לא הייתי בוחר אותה, לא בחרתי אותה באמת גם אז, ה’ גזר שהיא תהיה שלי” – אמר אשר בכנות רבה.
אילו מסירת האחריות לבחירתו לכוח עליון, היה בה כדי להניע את אשר לבדוק את חלקו במצב שנוצר במערכת הנישואין, ולהתגייס לשינוי, ניחא. הבעיה היא, שכאשר אדם נדרש לשינוי ומתחייב לכך, מעטים הסיכויים, אם בכלל, שיהיה ניתן לסמוך על התחייבותו לשינוי, כל עוד הוא לא מקבל אחריות על המצב שנוצר כמצב שהוא בעצמו גרם לו. אנחנו בדרך כלל לא משקיעים משאבים כה רבים כמו אלו הנצרכים לשינוי, כאשר איננו מרגישים שיש לנו מחויבות אישית כלפי המציאות הטעונה שינוי.
במהלך מפגש פרטני, אשר הגמיש את עמדתו והיה מוכן לבחון אפשרות שאולי למרות הכל הוא בחר ברחל לאישה. הוא ביקש לנסות להבין מה יכולה להיות הסיבה שהוא בחר את האישה שמאפיינת את כל מה שהפוך ממנו. במפגש המיועד לבחינת בחירתו, הוא התבקש לספר קצת על ילדותו, על הוריו ומשפחתו.
אשר נדהם לגלות שכל מה שייחס לאביו ושרצה להתרחק ממנו, נמצא אצל רחל. הוא הופתע לראות שאת אותן התכונות שייחס לאמו וראה בה כמודל חיקוי הוא ביקש למצוא אצל רחל, ומשלא מצא בה את משאת ליבו, החל להתנהג כלפיה באותו אופן שאביו התנהג כלפיו. בתחילה אשר מיאן להאמין. הוא לקח את הדף שעליו כתב את כל מה שטען כלפי אביו, והשווה את הדברים למה שרחל טוענת כלפיו. לאחר כמה דקות שביקש לעיין שוב ושוב בדף שלפניו, אשר הבין שכנראה יש בבחירתו ברחל ובדינמיקה ביניהם יותר מסתם משהו מקרי – “זה חייב להיות משהו מכוון, לא נראה שיש פה מקריות, אבל מה ההיגיון שאבחר אישה שיש בה בדיוק את אותם דברים שמייצגים את אבא שלי ושמהם ברחתי?”
אשר נחשף לראשונה לתיאוריית החזרתיות הבלתי מודעת, ובתגובה של דאגה הומוריסטית משהו קיווה רק שרחל לא רואה בו את אימה.
מטענה אחת שהשמיעה כלפיו רחל, לא יכל אשר שלא להסתייג: “אני לא מקבל שגם עם ילדיי אני נוהג כשם שאבי התנהג איתי, למרות שכל מה שמעלה רחל על הקשר ביני לבין הילדים, הוא ממש מה שאני חוויתי מול אבי. היא אומרת שאני מרוחק מהם, גם אני חוויתי כך אבל קשה לי לקבל שגם אני מתנהג כלפי ילדיי באותה צורה”. אשר משקיע המון בקשריו עם ילדיו, הוא קונה להם מתנות רבות, וכל פעם שמוצא משהו חדש שילדי השכונה עדיין לא שמעו עליו, ילדיו היו הראשונים לקבלו. הוא לא הבין מה רחל רוצה ממנו. בסופו של התהליך הפרטני אמר לי אשר: “אתה יודע מה, אני כבר לא בטוח ביחסי לילדים, אולי גם שם אני עדיין לא מודע למה שאני עושה או יותר נכון לאיך אני נתפס בעקבות הדברים שאינני עושה. נראה לי שבסופו של דבר, אני מתקשה לתת להם משהו שלא הורגלתי לקבל ולכן אני מפצה אותם בדברים אחרים”.
דרך ההתחברות לבחירתו ברחל, הצליח אשר בהדרגתיות להשתחרר מהתקת אחריותו לכוח עליון. הוא גילה כי לא אמונתו בבורא עולם הביאה אותו להטיל עליו אחריות לנישואיו, אלא הקושי שלו להתמודד עם השלכות קבלת אחריותו לבחירתו הגורלית. אשר ראה שגם דרך התמודדותו מול אביו שאופיינה בבריחה וניסיון עיקש לשדר עצמאות שהובילה בסופו של דבר לנתק, היא אותה דרך שאימץ בהתמודדותו מול אשתו.
לאחר עבודה עם רחל שגייסה אף אותה לאחריות על בחירתה, נכנסו בני הזוג לתהליך, בו הם נזקקו לחולל שינוי מהותי בנישואיהם, רק שהפעם הם תפסו את השקעת המשאבים שנזקקו לשם כך, כחלק מאחריותם האישית, ולא כחסד שעושים עם האחר או כתיקון נכפה על עוונותיהם בגלגולים קודמים.
