התפרצות מחלה קשה היא התמודדות מאתגרת מבחינה גופנית ונפשית. האדם החולה, שיכול היה להרגיש בריא לגמרי טרם האבחנה חש כי עולמו חרב עליו ברגע, ומרגע זה ואילך חייו וחיי משפחתו ישתנו מן הקצה אל הקצה. ההתמודדות בזירה הזוגית והמשפחתית מורכבת ומעמידה את הקשר הזוגי בפני סכנת משבר ממשית נוכח התערערות המשפחה והשינויים שיחולו בה.
כל מערכת זוגית מקיימת יחסים הדדיים. במערכת תומכת, תפקיד כל אחד מבני הזוג הוא לתמוך, לווסת, ולהזין את זולתו. הפרט והזוג קשורים זה בזה באופן קיומי. מעגל החיים ומעברי החיים מכתיבים שינויים בגבולות, בארגון, ובתפקוד, ובכל שלב התפתחותי פוקדת את הזוגיות תקופת מעבר עד להיווצרותו של איזון חדש המותאם למצב ולצורכי הזוגיות.
זוגיות יציבה וחזקה נבחנת דווקא בשעת אתגר. בשעה שהחיים זורמים על מי מנוחות ואין התמודדות מיוחדת, קל יותר לתחזק זוגיות למופת. בעתות משבר, מצוקה, וחוסר ודאות נדרשים בני הזוג להוכיח אם שורשי הקשר איתנים דיים.
בעת התפרצות מחלה, לצד הקשיים הגופניים, הרגשיים והנפשיים איתם מתמודד החולה, נדרש בן הזוג לתפקוד מלא ולתמיכה בחולה וביתר בני המשפחה. “מחלה” הן אותיות “חמלה”. בן הזוג החומל והתומך הוא הכוח המניע שיוביל את הזוגיות לצניחה או לצמיחה בהתאם ליכולת ולרצון שלו לנהל זוגיות שונה ולגייס את האנרגיות הדרושות לכך.
בכל התפתחות של מחלה ומשבר ישנם, בדרך כלל, שלושה שלבים משמעותיים:
- התפרצות המחלה
- הקבלה
- כלים לצמיחה
שלב ההתפרצות:
שלב זה מאופיין במספר תופעות פסיכולוגיות המאפיינות הן את החולה והן את בן הזוג התומך:
- מצב של אי- וודאות וחרדה
- תחושת חוסר אונים ואיבוד שליטה
- תלות ופגיעה בהערכה עצמית
- כעס והאשמה עצמית וכן כעס כלפי המערכת הזוגית
- הכחשה של המחלה ובמקרים רבים שמירה על סודיות מוחלטת
במקרים רבים המחלה מתפרצת ללא הודעה מוקדמת ובפתאומיות. רמת הלחצים האישיים והסביבתיים גבוהה, וחוסר הוודאות יוצר תחושת חרדה וחוסר שליטה בכל. לא אחת בן הזוג נאלץ לעזוב מקום עבודה או לעבור מקום מגורים על מנת לטפל בבן- הזוג החולה וכדומה. הצפת הפרטים איתם יש להתמודד יכולה לגרום לתחושות קשות של חוסר אונים וחוסר יכולת להתמודד. מלבד הקשיים הטכניים הרבים, קיימת העמסה רגשית, מתח ופחד מפני הבאות, הגורמים לתומך להרגיש עצוב, מוטרד, כועס ודואג.
אחד מסוגי המחשבות המאפיין מצבי משבר הוא החשיבה החזרתית – החולה ובן זוגו טרודים במחשבות של מדוע וכיצד היו נראים החיים ללא המחלה. חשוב להבין שהאשמה עצמית ומחשבות של “מה היה אם….” אין בהם תועלת, והם זוללי אנרגיה אשר לא מותירה כוח להתמודדות יעילה ואפקטיבית. על מנת לצאת מהתחושות הקשות המאפיינות את שלב ההתפרצות, יש לקבל החלטה אמיצה ולוותר על תחושת ההאשמה העצמית וההאשמה של האחר. להבין שהאשמה נובעת מהקושי, מהחרדה מהלא ידוע, ומהצורך לתת כתף תומכת לבן הזוג החולה.
חשוב להבין ששלב זה מציף תחושות קשות, אך הוא ראשוני. בהמשך יגיעו השלבים הבאים שיאזנו את התחושות שלא ייעלמו לגמרי, אך יצופו יחד עם תחושות אחרות, מרגיעות ומנחמות יותר.
שלב הקבלה:
בשלב זה לומדים הן החולה והן בן הזוג לקבל את המצב הקיים ולהתמודד עם השינויים הכרוכים בו. חשוב מאוד לנסות לקבל את המצב כמו שהוא ולהפיק ממנו את המרב במציאות הנתונה. בשלב זה רצוי להאט מעט את הקצב, להקדיש את המשאבים למה שבאמת ראוי, ולהיות קשובים למתרחש בתוכנו.
זהו השלב בו פועלים להתמודדות עם המחלה: החלטה על אופי סוג הטיפול, מקום הטיפול, התאמת הבית וההתנהלות היום יומית בהתאם לצרכי החולה ועוד. אם את השלב הקודם אפיין בעיקר הרגש, הרי שעכשיו מגיע השכל וההיגיון והצורך לתפקד בהתאם לאופי המחלה. על החולה והתומך להכיר ביכולות שלהם, בחוזקות ובחולשות ובהתאם לכך לתפקד הן במישור הפראקטי היומיומי והן בהתמודדות הזוגית המשותפת.
ההתבוננות העצמית היא פתח ראשוני לעבודה זוגית לאור המחלה. הדרך שבה נתפוס את הקושי, והבחירה באלו חלקים להתמקד תאפשר לנו לקבל את המציאות. הכרת הנתונים, הקשיים והשלכותיהם יאפשרו לבני הזוג להכיר את המצב המצוי ולתכנן את המצב הרצוי בהתאם למציאות הקיימת.
לאחר שתמונת המצב ברורה יותר עם כל המשמעות של המחלה והשפעתה, על בני הזוג לתאם ציפיות מחדש ולהגדיר יעדים חדשים. זאת על מנת לדעת היכן להשקיע את האנרגיות ולהיכן לכוון את הכוחות.
סיפור ידוע מספר על תלמיד מתבגר שהתלונן בפני המורה על ההתמודדויות הרבות הניצבות בפניו, קשיים ומצוקות נעורים, סערות ומשברים. ״איך מתמודדים?” הוא שאל, ״מה עושים? קשה לי כל כך…”
המורה הוביל את תלמידו אל מטבח, שם הציב על הכיריים שלושה סירים מלאים מים. בראשון הניח ביצה, בשני גזר, אל השלישי הערה גרגרי קפה. הדליק המורה את האש תחת שלושת הסירים ויצא מן המטבח.
לאחר זמן הוביל המורה את תלמידו בחזרה אל המטבח, פתח את הסיר הראשון, הוציא ממנו את הביצה והניחה בצלחת, פתח את הסיר השני, הוציא את הגזר והניחו בקערה, את הקפה שבסיר השלישי הוא סינן ומזג לתוך ספל.
“מה אתה רואה, תלמידי היקר?” הוא שאל את התלמיד.
התלמיד התקרב והתבונן בתוצרים. הגזר היה רך ונמעך למגע יד, הביצה נעשתה קשה. הקפה הדיף ריח טוב ומענג.
“שים לב, תלמידי”, הסביר המורה. “משלוש אלה תוכל ללמוד על שלוש דרכי התמודדת בחיים. שלושת המאכלים ניתנו לתוך מצב נתון זהה – מים רותחים, אך כל אחד מהם יצא שונה. הגזר נכנס קשה אל תוך המים, ויצא ממנו רך, הביצה נכנסה והיא רכה, עדינה ונוזלית, והבישול הקשה אותה, פולי הקפה הפכו את המים בעצמם למים משובחים, טעימים ומדיפים ריח ניחוח. “למי מהם אתה דומה?” הקשה המורה. “כאשר קשיים ניצבים בפניך, איך תגיב מול ההתמודדות?
האם אתה דומה לגזר, הנראה חזק כלפי חוץ אך מאבד את חוסנו למול הצרות? האם תדמה לביצה הרכה, המקשה את לבה והופכת לקשה ולאטומה? אמנם כלפי חוץ קליפתה לא משתנה, אך לבה בתוכה הופך לקשה..
או אולי דרכך היא כמו זו של פול הקפה שהטוב שבו פרץ דווקא בשעת רתיחה והפך את ההתמודדות עצמה -את המים הרותחים למוצר טוב ומשובח ?…
הסיפור ממחיש עד כמה קשיים מסוגלים לחשל אותנו, לרומם ולחזק. כאשר בני הזוג מקבלים החלטה משותפת להתמודד, לתמוך ולחזק, גם מחלה קשה תביא ל”טובים השניים” – לחיזוק הקשר הזוגי שיעניק חוסן לשניהם יחד ולכל אחד מהם בנפרד.
לימוד המציאות החדשה וההחלטה המשותפת להתמודד תוביל לשלב השלישי:
כלים לצמיחה
כל אדם הגיע לעולם למלא ייעוד ותפקיד. על מנת למלא את ייעודו, קיבל כל אחד כלים ייחודיים המתאימים למילוי תפקידו. על כל אדם לחפש ולמצוא את היכולות בהם ניחן ולדעת כי אלו הכלים אשר בהם עליו להשלים את התפקיד שיועד לו. על כך אמר ר’ ירוחם ממיר: “אוי לו לאדם שאינו מכיר ליקויי נפשו, שהרי אינו יודע מה עליו לתקן. אבל אוי ואבוי לאדם שאינו מכיר מעלותיו, כי אז אפילו את כלי עבודתו אינו מכיר”.
על בן הזוג התומך לדעת ידע שהבסיס להענקת תמיכה לאחר היא קודם כל להעניק תמיכה לעצמו, להתמלא כוח ואנרגיה ממקורות מחזקים ומתוך דאגה לרווחה האישית, ניתן יהיה לסייע לבן הזוג ולבני המשפחה כולה.
השלב השלישי הוא לצמוח, לגדל את הזוגיות דווקא מאותו גרעין רקוב שהוא הבסיס לצמיחתו של כל פרי. לגלות יכולות חדשות, שמחות ונחמות משותפות ולהתגבר יחד אל מול המחלה.
על מנת להצליח לעשות זאת כדאי לשמור על הכללים הבאים:
- הכבוד הדדי
זהו מרכיב חשוב בכל זוגיות ובקרב זוגות שמתמודדים בפרט. יש לתת מקום לרגשות בן הזוג ולכבד את רצונותיו וצרכיו. כמו כן, להקפיד על כבודו של החולה דווקא כאשר הוא נעשה חלש ופחות פעיל בנעשה בבית ובקבלת ההחלטות בחיי היום יום. ההגנה על רגשות של בן הזוג תשמור על אווירה טובה. - תיאום ציפיות
כל אחד מאתנו מגיב אחרת, מתנהג אחרת ובהתאם לכך מצפה לתגובות שונות מזולתו. חשוב מאוד לשוחח ולהבהיר מהם דרכי ההתמודדות של כל אחד ולמה מצפים מבן הזוג בשעת אתגר ובכלל. שיחה פתוחה וכנה תאפשר חיבור, הבנה ותמנע מתחים, פגיעות וכעסים. - חיזוק הקשר הזוגי
למרות שהמציאות הרפואית שואבת, חשוב לקבוע זמנים לחיזוק הקשר הזוגי ולשיחות שאינן קשורות למחלה. שיחה בנושאים שחשובים לשני בני הזוג מאפשרת יצירת קשר חיובי ואמפטי מעבר לקשר הטכני סביב המחלה. - דו שיח תמידי בעניין ההתמודדות עם המחלה
שני בני הזוג מתמודדים. כל אחד מהם נזקק לעיתים לתמיכתו של האחר, ולכן בנוסף לשיחות היומיומיות חשוב לנהל ערוץ פתוח וקבוע סביב עניין ההתמודדות עם המחלה. שיתוף תמידי יאפשר לבני הזוג לתמוך אחד בשני ולגלות מבעוד מועד אם אחד מבני הזוג מתקשה להתמודד ומצוי במצב מצוקה המצריך התערבות חיצונית.
- מציאת מקור כוח:
כדאי למצוא “מקורות כוח” – מקורות מהם שואבים כוחות להתמודדות, הן על ידי שיח ושיתוף והן על ידי התייעצות והכוונה. מקורות כוח יכולים להיות רב או סמכות תורנית, הורה או קרוב משפחה אחר. כמו כן אנשים שמתמודדים בעצמם או התמודדו בעבר יכולים לספק המון תמיכה רגשית וגם לא מעט ידע ועצות שימושיות. ניתן לברר על קבוצות תמיכה או על קבלת הנחיה זוגית פרטנית. “דאגה בלב איש ישיחנה” (משלי י”ב כ”ה) – עצם השיתוף והשיח מחזק ומקל על ההתמודדות.
ונסיים בכך שאי אפשר להתעלם מכוחנו החזק מכולם – כח התפילה כי אין כוחו של עם ישראל אלא בפיו. מול כל קושי, מחלה והתמודדות בחיים, נדרש היהודי להתפלל ולבקש מרופא כל בשר שהכל שלו כוח, סבלנות, אהבה, שמחה, וכמובן – בריאות.
