וַיַּעַשׂ אֶת הַחֹשֶׁן מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד זָהָב.. וַיְמַלְאוּ בוֹ אַרְבָּעָה טוּרֵי אָבֶן.. וְהָאֲבָנִים עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חֹתָם (פקודי לט ח-יד)…
וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן (תצוה כח ל)
את האורים ואת התומים – הוא כתב שם המפורש, שהיה הכהן נותנו בתוך כפלי החושן, שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו. ובמקדש שני היה החושן בלבד, שאי אפשר לכהן גדול להיות מחוסר בגדים, אבל אותו השם לא היה בתוכו, ועל שם אותו הכתב הוא קרוי משפט, שנאמר (במדבר כז כא) ושאל לו במשפט האורים. (רש”י)
רש”י מפרש, שאחד משמונה בגדים של אהרן הכהן היה חושן האפוד שבו יש שנים עשר אבנים שעליהם חקוק שמות שתים עשרה השבטים. מלבד זאת מתחת לאבני החושן היה מניח אהרן הכהן את האורים והתומים שהינו פתק שהיה כתוב עליו שם המפורש, שהיה מאיר לו את האותיות שבאבני החושן, ועונה לו תשובה על שאלתו והיה מורה לו איך להתנהג כפי שהיה אצל שאול המלך, וזה היה רק במשכן ובבית ראשון אבל בבית שני היה רק אבני החושן ולא היה להם את האורים והתומים, ואף שהכהן הגדול חייב לעבוד בשמונה בגדים ואם עבד בבית המקדש מחוסר בגד אחד חייב מיתה, מ”מ אורים ותומים לא היו לכהן בבית שני ולא היה מעכב בעבודתו כיון שאינו נחשב בגד.
והנה במדרש ילקוט שמעוני (רמז שפא) נאמר: אמר ר’ אליעזר אמר ר’ שמלאי בשכר שאהרן שמח לקראת משה שהוא ינהיג את עם ישראל במצרים כפי שהתורה מעידה בפרשת שמות “אָהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ”, זכה לחשן המשפט על לבו.
צריך להבין מדוע קבל את הגמול הזה אהרן על טוב לבבו ששמח בקבלת אחיו משה רבנו נבואת ה’ יותר מכל מדות טובות שהיו בו.
בנוסף, לכאורה איך המדרש מייחס את השכר של חושן המשפט לשכר הזה ששמח אהרן, כי חושן המשפט הוא היה אחד משמונה בגדי כהן גדול, וא”כ אהרן זכה בחושן המשפט מפאת כהונתו לא בשכר שמחת לבו.
התשובה לכך, שכל מידותיו של הקב”ה מדה כנגד מדה, כי זה מביא בני אדם להאמין בפנת ההשגחה, וידוע שהחשן לא היה מגיד עתידות כי אם מצד האורים ותומים שהיו בין כתפיו, כפי שכתבנו לעיל, והאורים והתומים לא היו מכלל הבגדים שהרי בבית שני היה בו חושן ולא היו בו אורים ותומים.
ולכן תמצא שהאורים והתומים לא נזכרו בסדר פקודי במעשה הבגדים, כי הנה כתוב בפרשת פקודי ויעש האפוד ויעש את החשן, “ולא אמר ויעש את האורים ואת התומים” לפי שלא היה זה ממעשה האומנים כלל של בצלאל ואהליאב. אלא משה רבנו לבדו נצטווה בדבר כמו שנאמר בפרשת ואתה תצוה ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים, וכל זה מורה שלא היו האורים והתומים מכלל בגדי הכהונה.
ובאמת ראוי א”כ לשאול למה זכה בהם אהרן הכהן, כי כמו שהנביא במה שהוא נביא תיוחס אליו הגדת העתידות ולא עבודת המקדש, כך הכהן במה שהוא כהן ראויה אליו העבודה במקדש ולא הגדת העתידות?
ועל זה באה תשובתו של רבי שמלאי שזכה אהרן לזה בזכות וראך ושמח בלבו רצונו לומר “שלא נתקנא למרע”ה אחיו הקטון ממנו בקבלת הנבואה” אף שאהרן אחיו היה קודם למשה לנבואה, שהרי אהרן ניבא ראשונה במצרים, לכן זה היה שכרו של אהרן שזכה להגדת העתידות באורים ותומים, ולא עוד אלא שהעתידות שיודיעו לו באורים ותומים הם אינם חוזרין ולא כמו נבואה שלפעמים היא חוזרת, שהחשן נקרא משפט שאחר שיצא המשפט מהדיין אינו יכול לחזור בו, כמו שכתוב “ושאל לו במשפט האורים”. וזו המידה כנגד מידה שזכה לה אהרן שאף שויתר למשה להיות נביא במקומו שינהיג את מצרים זכה אחר כך אהרן לנבואה יותר גדולה של אורים ותומים שאינם חוזרים. (ר”ן רמב”ן ע”פ האברבנאל פ’ שמות).
