שאלה: בני המתבגר לא קם בבוקר. אם אני לא מעיר אותו לומר ‘קריאת שמע’ בזמן, הוא פשוט לא קם. אני מתוסכל, ומנסה להסביר לו שיש כאן נידון של “מעוות אשר לא יוכל לתקון”, אבל הוא ממש לא מתרגש מזה, וגם לא מהעובדה שאני משתגע. אני לא מבין איפה טעיתי ומה עשיתי רע שכך בני מתנהג. מה עושים?
תשובה : גיל ההתבגרות הוא גיל קשה ובעייתי, המאופיין במרדנות, חיפוש אישי של הנערים ובדרך כלל גם בכאב לב גדול להורים. מלבד תפילות, תפילות ועוד תפילות, כדאי לנסות להבין מה בדיוק עובר על הנערים, ואיפה אנחנו יכולים להזיק או להועיל בקשר האישי שלהם עם הקב”ה.
ניתן לחלק את התשובה לשניים: מבחינה הלכתית, אם הילד עבר את גיל בר מצוה, כבר אין להוריו מצות חינוך, שכן אביו כבר ברך עליו: ‘ברוך שפטרני מענשו של זה’ בשלב זה, כל היחס לעבודת ה’ של הילד, היא רק מדין תוכחה, שזה דין כללי. במצות תוכחה יש כל מיני גדרים וחילוקי דינים. יש אופנים בהם חייבים להוכיח ויש אופנים שבהם אסור להוכיח, כמו שמצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע. במקרים כאלו עלינו להיות חכמים ולא צודקים, ולכן צריך לדעת מתי להעלים עין לפי העניין. כמובן שבשלב הזה צעקות ועונשים פשוט לא עוזרים, והרמת יד אינה באה כלל בחשבון. כל אלו עלולים להוביל לכך שהנער יעזוב את הבית, וזהו התרחיש הגרוע ביותר שיכול לקרות.
עיקר התשובה תלוי בהבנה מעמיקה של גיל הנעורים. זוהי משימה מורכבת במיוחד, בעיקר משום שהסמכות ההורית בגיל הזה מתערערת מאוד, וככל שיש פחות שייכות קהילתית או משפחה רחבה שמעניקה מעטפת, כך אין ‘רשת בטחון’, והילדים חשופים יותר ומתפתים יותר. כמובן שלמרות עצמאותם של הילדים, אסור לנו להתייאש ולתת להם לעשות מה שהם רוצים. חובה עלינו להתפלל, לקרב אותם לעבודת ה’, להרחיק אותם מחברה רעה, ואולי הכי חשוב: להבין מה עובר עליהם, כדי לגבש תכנית פעולה אסטרטגית שבאמת תועיל ככל האפשר. חשוב להבין שהתנהגותם של הילדים אינה נובעת מכפיות טובה, וגם לא מטעויות חינוכיות שלנו, ההורים. זהו שלב התפתחותי שבו הנער מחפש את דרכו האישית, וזה מחייב אותנו, ההורים, להרפות קצת, כדי לתת לנער הזדמנות לקחת אחריות אישית על החיים שלו.
“מי אני“?
המשימה ההתפתחותית המרכזית של גיל ההתבגרות היא גיבוש זהות עצמאית. הזהות היא מכלול הערכים ותפיסות העולם האנושיות, הרוחניות, החברתיות והדתיות של האדם, ומכלול התכונות שהוא מייחס לעצמו. כל עוד הילד היה ילד, היה לו קל להגדיר את עצמו על פי מה שקיבל מהוריו, והזהות שלו היתה ברורה לו. בגיל ההתבגרות מתפתחת היכולת לחשיבה מופשטת וביקורתית. הילד מסרב לראות כמובנות מאליהן את הגדרות הזהות שהוא קיבל מהוריו. גם אם ההורים מושלמים והסביבה מחזקת ותומכת, עדיין מבעבעים בבני הנוער כוחות פנימיים חזקים, גועשים ותוססים, שגורמים להם לשינויים משמעותיים בתפיסת העולם.
על מנת שהבחור הצעיר ייצור לעצמו זהות עצמית ייחודית לו, הוא יצטרך לבחון מחדש את הערכים שעליהם הוא גדל, לפרק את הזהות שהוקנתה לו, ולהרכיב לעצמו מערכת ערכים שאליה יהיה מחויב. במילים אחרות, הוא לא יקבל בירושה את השורה התחתונה של המסע שעברו הוריו. הוא רוצה לעשות מסע פרטי משל עצמו, ולמצוא בעצמו את האישיות הייחודית שלו.
למרות חיוניותו וחשיבותו, ועל אף שהוא ברוב המקרים אינו דרמטי וקיצוני, זהו תהליך המתבטא במתיחות רבה בין הנער לבין הוריו שמצד אחד הוא תלוי בהם וזקוק לתמיכתם, ומצד שני הוא מנסה להתנתק ממה שהם מייצגים עבורו. צורת ההתמודדות עם המתח הזה היא קריטית לעתיד הילד ויחסו עם הוריו ומשפחתו.
ברוב המקרים נוצרות ארבע אפשרויות בתהליך גיבוש הזהות בקרב המתבגרים:
“מגובשי הזהות”: צעירים שעברו מסע נפשי, והגיעו למסקנות של מחויבות לדרכם.
“משועבדי הזהות”: צעירים אשר לא עברו תהליך ואימצו את הערכים שעליהם חונכו ללא בחינתם מחדש.
“מפוזרי הזהות”: צעירים שפרקו את תבנית הזהות שהוקנתה להם, אך לא הצליחו להרכיב זהות מגובשת חדשה. בקבוצה זו יש חלוקה לשניים: יש כאלה שמאריכים את זמן החיפוש, וממשיכים במצב משברי עד למציאת זהותם, ויש כאלה שכלל אינם בתהליך של חיפוש, בבחינת ‘שאינו יודע לשאול’.
כל צורת החיים של האדם הבוגר תושפע מאותה זהות שהתגבשה בגיל הקריטי הזה. מעניין שצורת ההתמודדות מול משברי אמצע החיים מושפעת מאד מסוג הזהות שתתגבש בגיל ההתבגרות: מתברר שאלה שלא הגיעו לזהות מגובשת עצמאית הם מועדים במיוחד לחוות משבר זהות חריף באמצע החיים. דווקא המתבגרים ה”חלקים” שלא מרדו, אלא המשיכו את דרך הוריהם וסיגלו “זהות משועבדת”, חווים משבר משמעותי וכואב בהמשך החיים כאשר הם מגיעים לניסיון או התמודדות, כי הם מרגישים שבעצם הם מנהלים את חייהם כדי לרצות אחרים. אז הם שואלים את עצמם “איפה אני”, וחשים חוסר סיפוק וחוסר משמעות. גם “מפוזרי הזהות” מוגדרים כקבוצת סיכון, כי הם רואים שהחיים שלהם “מתבזבזים” ללא טעם ומשמעות. לעיתים, משבר כזה עלול להיות דרמטי ולהתבטא בשינוי פתאומי וחריף של אורח החיים שמתקבל בהפתעה מוחלטת על סביבתו המוכרת של אותו אדם. השינוי יכול להתבטא בתחום המקצועי (החלפת מקצוע או שינויים פתאומיים בקריירה), בתחום הזוגיות והמשפחה (משברים בזוגיות וגירושין), או במערכת הערכים האישית והרוחנית.
הרמב”ם (סוף הלכות שמיטה ויובל) מציין שלא רק שבט לוי התקדש לה’, אלא כל מי שנשאו ליבו. “נשאו ליבו” הוא ביטוי שמלמד על בחירה עצמית. יש כאן מושג של בחירה אישית של אדם, שעמד על דעתו, ובחר, בעצמו, לדבוק בתורה. מערכות חברתיות, משפחתיות וקהילתיות יכולות לתמוך, וצריכות לתמוך, אבל הן יכולות לשמש רק כפיגומים בדרך לצמיחה אישית של המתבגר. כאשר נער מתבגר הוא צריך לעבור תהליך כדי לבחור בעצמו, וזהו המניע שלו בהתנהגותו המרדנית והמתריסה. הוא רוצה להיות זה שמחליט, ולא שאחרים יחליטו בשבילו. באותו התהליך הוא גם בודק ומברר האם אהבת הוריו אינה מותנית בהקפדה שלו על שמירת המצוות.
כהורים שיודעים מה נכון וטוב עבור ילדינו האהובים, אנו מתקשים לעמוד מנגד ולראות כיצד הילד שלנו מזיק לעצמו. זהו רגש יהודי בסיסי, למחות ולהזדעק מול אדם אהוב שמשחית את עולמו. אך חוץ מההלכה שמבהירה שאין מצוות חינוך בגיל הזה, רק תוכחה, חשוב לזכור שזהו תהליך טבעי שאין לדחוק ולהאיץ בו ולהתאזר בסבלנות, דוקא בגלל הרצון להיטיב עם הבן.
בספר “שתולים בבית השם’ (הרב יחיאל פליסקין, חלק ב’), מובא שהתורה מתייחסת בהבנה לתהליך החיפוש בגיל ההתבגרות. יתרה מכך, הרב מצטט פסוקים ממגילת שיר השירים, שמציגים גישה מעניינת ביחס לאותו חיפוש פנימי. בפרק ג’ בשיר השירים מובא כך: “על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי. בקשתיו ולא מצאתיו: אקומה נא ואסובבה בעיר, בשוקים וברחובות, אבקשה את שאהבה נפשי, בקשתיו – ולא מצאתיו: מצאוני השומרים הסובבים בעיר, את שאהבה נפשי ראיתם: כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי”…
מי הוא המחפש? ואת מי הוא מחפש? הפסוקים האלו מתארים מצב בו יהודי מחפש את נקודת האמת שלו, את הנקודה האישית בה יוכל הוא עצמו להתחבר לקב”ה לפי מהותו וענינו. והנה לנו, בניגוד למה שיכלנו לחשוב, התורה דווקא מכבדת את החיפושים הללו, ומתארת אותם בהערכה, למרות כל הייסורים והמכות שעלול המבקש לספוג בתהליך החיפוש שלו: “בקשתיהו – ולא מצאתיהו, קראתיו – ולא ענני: מצאני השומרים הסובבים בעיר, היכוני, פצעוני, נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות”
מי הם ה”שומרים” המכים את היהודי המחפש את קרבת אלוקיו? ‘שומרים’ הם בדרך כלל אנשים טובים, אם כן מדוע הם מכים? נראה לומר כי השומרים הם מחנכים או הורים המופקדים על שמירת הנוער. כאשר הם רואים צעיר החורג מן המסגרת הטבעית שלו, ומשוטט “ברחובות” – מחוץ לסביבה הרגילה שלו, “בלילות” – במצב של חושך ואי-בהירות, הם חוששים וחושדים בו, שמא פניו מועדות לקלקול רוחני, ולכן הם מכים ופוצעים, לפעמים בשבט פיהם, במילים מצליפות, בהתייחסות חשדנית ופוגעת, בחוסר הזדהות מוחלט עם החיפושים והתהיות. שומרים הללו, כוונתם רצויה, אך מעשיהם – לא תמיד. לפעמים הם מחבלים בתהליך החיפוש העצמי, החיוני עבור בניית כל דרכו הרוחנית של אדם. ‘הוא לומד ספרי חסידות, אבל אנחנו בכלל ליטאים? מה פתאום הוא הולך לטיש של אדמו”ר אחר, זה פוגע באדמו”ר שלנו!? נהיה לי כזה צדיק שהתחיל לגדל זקן!? יום אחד הוא מופיע עם תכלת בציצית, זו לא הדרך שלנו! מה פתאום מסעות לקברי צדיקים? איזה מין רבנים הוא מצטט פתאום, כאלה עממיים?”. לסיכום – אנחנו רוצים ילד “נורמלי”!
אם אנו ההורים, נשכיל להבין את החיובי שבחיפושים אלו, נוכל להימנע מלפצוע את הבן המחפש בדרכו שלו את קרבת אלוקיו. נלווה אותו בזהירות, בהבנה וברגישות, עד שימצא את מקום מנוחתו (עד כאן מהספר “שתולים בבית השם).
חשוב לזכור שזהו שלב שעובר, גם אם התהליך כולל חיפושים בכיוונים לא נכונים בעליל. הצעקות, ההשפלות והסנקציות גם ככה לא עוזרות. הן רק מורידות עוד ועוד את הדימוי העצמי של הנער, ובכך גורמות לו עוד סיבות להתפתות אחרי הרחוב המקבל וחסר הדרישות. לכן צריך לדעת מתי להתעלם, ואיך לא לוותר, לחפש את הטוב ולהתמקד בו, לשקף ולהעצים אותו. זהו יסוד בסיסי וחשוב בחינוך הילדים. גם כשהם קטנים, אף ילד שמתחיל ללכת לא יצליח אם לא יעודדו אותו, למרות שבהתחלה הוא מועד. התורה עצמה מכנה את יוכבד ומרים על שם קולות הפעיה שהשמיעו לתינוקות משום שרק כך משפרים את הילד, וזה לא נגמר בשלב ההליכה. בכל שלב בשלבי ההתפתחות של ילד העידוד נצרך ומחויב. הביקורת משתקת וגורמת לברוח בעוד שהעידוד וחיפוש הטוב הוא זה שמצמיח ומגדל. לדוגמה, נער מתבגר שמגיע לפני השקיעה להניח תפילין, וזוכה לגערות על כך שרק עכשיו הוא נזכר, לא יפתח חשק או רצון חיובי בתחום הזה. לעומתו, נער שזוכה למחמאות על כך שלא הניח ליום לעבור בלי מצות תפילין, ‘אח… איזו יראת שמים’, נער כזה יקבל תמריץ אמיתי גם מחר שלא לפספס, ובעזרת השם, עם הזמן, יתפתח אצלו תהליך, בקצב שלו, שבו הוא ישכיל להניח בזמן הנכון ולא ברגע האחרון.
ננסה לחשוב: אילו היה מדובר בנער חילוני שמתחיל לחזור בתשובה, שלא מצליח לקום בבוקר – לא היינו גוערים בו. היינו מבינים שבשלב זה הוא עדיין אנוס ואין לו כוחות, ולכן היינו מתרכזים בלחפש חיזוקים חיוביים, חוויות רוחניות, ביחד עם הרבה אהבה (ואוכל ביתי טוב), מתוך הבנה שזה מה שיתן לו את הכוח לרצות להתגבר על היצר החזק לקום בבוקר. כל מקרב מתחיל יודע שצריך לחפש טוב, להעצים, להגדיל ולשבח, ואז הנקודות הטובות מתרבות ומתעצמות. כך התחיל אברהם אבינו לקרב גרים. הוא התעלם מהעבירות הרבות שלהם, כשביקש מהם לשטוף את אבק הרגליים בחוץ, את העבודה הזרה, והעניק להם אוכל וחום, ובכך זכה לקרבם. בכך הוא זכה לצרוב בכל בניו ותלמידיו את היכולת לראות את הטוב שמסתתר לו. אין סיבה שנתנהג אחרת כאשר מדובר בבנינו אהובנו.
אין ספק שתהליך החיפוש מלווה בכאב גדול להורים. אדישות וזלזול בתפילה או בלימוד פוגעת בהורים באופן אישי. לאף אחד אין נוסחת פלאים איך להתנהג בכל מצב ובכל ניסיון. אבל אם נבין שזה שלב התפתחותי בדרך למציאת קשר אישי ואינטימי עם בורא עולם, נוכל יותר בקלות, לקחת נשימה ארוכה ולהגיב בסבלנות ובקור רוח, לפי העניין, כדי לתת לילד את הכלים לשאוף לחיי תורה מלאים ומספקים. הרבה תפילה, ועוד תפילה, ובמקביל לנסות להוכיח באופן שנשמע ומתקבל, בזמני רצון ובנחת, ומצד שני לתת תחושה שמבינים את הנער, ולא להיכנס למלחמת התשה חסרת תועלת. וכמובן, לזכור ולהפנים שעם כל הקושי, יש כאן מעלה מסוימת: למרות הנוחות והקלות לגדל בן “תם” או “שאינו יודע לשאול”, דוקא הבן שכרגע נראה “רשע”, עובר תהליך שיסתיים, בעזרת ה’, בגיבוש זהות עצמאית שמחפשת את קירבת ה’. האדמו”ר מפיאסצנה קורא לכך: ‘בוסר המלאכים’. זה שלב בוסרי, דוקר, מתריס. אם נצליח לשנות את הפוקוס, לחפש את הטוב, להאמין בו, הוא עוד יבוא, ובגדול.
לסיום, הרש״ר הירש בהקדמה לספרו חורב, מתמצת את כל התנהלות ההורים והילד במשפט הקדמה מאלף. הוא מקדיש את ספרו: ״להורי- שומרי בילדותי, מדריכי בנערותי וידידי בבגרותי״. תפקידנו כהורים צריך לעבור שינויים. מתפקיד ה”שומרים” כשהם קטנים, ל”ידידים” כשהם בוגרים. הדרך להגיע לכך היא דרך שלב הנערות, שבו תפקידנו אינו להיות שומרים, אלא להיות מדריכים, מורי דרך. על ידי העברת מסרים בתקשורת נכונה, במתן דוגמא אישית, באמונה, טיפוח, סיוע, ראיית הטוב והעצמה לא דרך משמעת סמכותנית, אלא בדרכי נועם. זה לא קל. אבל זו הדרך העולה בית א-ל.
