ירושלים – הרים סביב לה והם מלאים בחיל נוכרים. נבוכדנצר וחילותיו צרים על ירושלים, אין יוצא ואין בה. רעב – צמא – מחסור הפכו לתושביה הקבועים של העיר רבתי עם. ירושלים מחוללת. באו גויים בנחלתך.
יום זה סימל את תחילתה של הגלות. חודשים ספורים לאחר מכן עלה הכורת והניף ידו על ליבו של העם. בית המקדש עולה באש והנותרים מהעם ששרדו את תלאות הרעב ואת אימי המלחמה גולים אל הלא נודע. גלות בבל.
האמנם כלתה התקווה?
לא. הפלא ההיסטורי חוזר על עצמו פעם אחר פעם. מתוך החושך הגדול צומחת ישועת נס הפורים. עם ישראל שב אל ארצו, וגם שם באפילה ובחושך של יוון צומחת ישועת נס החנוכה. ובמהלך הדורות והגלות הארוכה מאז חורבן בית שני מתרחשים אין ספור של ניסים וישועות לכלל וליחידים.
“כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ – ה’ אוֹר לִי”
בפרשיות השבוע בחומש בראשית, התורה מתארת את מסע הגלות הראשון של עם ישראל. יעקב ובניו יורדים למצרים. ממרום מעמדם יורדים השבטים הקדושים אל הגלות, אל המיצר.
המילה “מצרים” מתארת את המצור הגדול ביותר. מצר – ים. כל הגולה אל מצרים אחת דינו להשאר שם “שלא היה עבד יכול לברוח ממצרים” (מכילתא, יתרו) כמו הים הגדול, מים שאין להם סוף.
ויחד עם זה הבטיח הקב”ה ליעקב “אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה” (בראשית מו ד). בתוך המצור הגדול, החושך והשעבוד, נוטע הקב”ה את ידית האחיזה המובטחת. אחוז בי, אומר הקב”ה – ואז אנכי אעלך גם עלה.
מי מאתנו לא חווה זמנים של מצור. זמנים של אי הצלחה. הכל נראה אבוד וחסר תקווה. לעיתים הבריאות הגופנית לוקה ולעיתים זו דווקא שלוות הנפש והבריאות הנפשית. תחושת חוסר האונים עלולה לסובב את האדם כולו. העתיד נראה חסר תקווה. קשיי הפרנסה, אתגרים חוזרים ונשנים סביב הרצון לחוות נחת מהילדים וקונפליקטים יום יומיים בשלום הבית, עלולים להציף בתחושת מחנק מתמשך. כמו גלים הם חוזרים ושוטפים ולא מהססים להציף את מה שהרגיש פעם חוף מבטחים.
על זמנים כאלה זועק דוד המלך לפני הקב”ה “מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּ-הּ – עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ-הּ” (תהילים קיח ה). לעיתים הצרות סובבות, אינן משאירות מקום מפלט. “כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי” אומר דוד המלך, המצור הושלם – “סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי”. אבל כל עוד אחזיק באותה ידית אחיזה “בשם השם” אזי “ענני במרחב י-ה”. מחשכה לאורה.
תקווה. אותה מילה שיש בכוחה לפתוח צוהר בחומת המצור המקיפה מסביב, עלולה להיות חמקמקה ורחוקה מידי. לא פעם כשהאדם חווה את שלבי הקושי השונים, קשה מאד באותה שעה לתת מקום גם לתקווה. קשה למצוא את היכולת והאנרגיה הנפשית להושיט את היד לאחוז בידית האחיזה המושטת מלמעלה. השכל יודע ש”בְּכָל צָרָתָם – לוֹ צָר” (ישעיה ס”ג ט), הקב”ה עצמו צר את צרותינו איתנו. “אמר רבי מאיר, בזמן שאדם מצטער, (שכינה) מה לשון אומרת, קלני מראשי, קלני מזרועי” (משנה סנהדרין פ”ו מ”ה). אבל תחושת המצור עלולה להיות גדולה יותר.
איך שומרים על התקווה גם כשהמצור גדול. האם ניתן לחוות יחד עם תחושת התסכול וחוסר האונים גם את התקווה?
אולי זה החידוש הגדול של רבי עקיבא המובא בגמרא במסכת מכות: “שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הן בוכין ור”ע מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק? אמר להם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה!? אמר להן לכך אני מצחק… באוריה כתיב (מיכה ג-יב) “לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו'” בזכריה כתיב (זכריה ח-ד) “עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם” עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו” (מכות כד ע”א).
אין זה מובן מאליו לראות בתוך החושך את האור. בתוך היאוש את התקווה. התנאים הקדושים רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע מביטים כביכול במבט הריאלי, הנה, החורבן כאן מולנו, שועלים הילכו בו! ואף רבי עקיבא מסכים איתם. נכון, כרגע החושך יכסה ארץ, אבל התקווה להבטחת ה’ לא גוועת יחד עם החורבן – ועלייך יזרח ה’.
אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי, כִּי נָפַלְתִּי – קָמְתִּי! כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ – ה’ אוֹר לִי” (מיכה ז ח).
