מציאות המלחמה בה אנו מצויים, מייצרת אתגרים רבים בקרב האוכלוסייה כולה. בצד הישגי המלחמה, אנו מתבשרים על נפילתם של חיילים, אזרחים רבים מפונים מבתיהם כבר תקופה ארוכה, ותחושת הבטחון הכללית קשה יותר. בימים אלו, אנו נדרשים לשים דגש על הכוחות והמשאבים בתוך המשפחה כמקור לחוסן אזרחי.
מחקר ארוך שנים חקר מה עושה ‘אנשים מאושרים’, וגילה שאדם שואב את כוחותיו ממערכות יחסים מיטיבים. המחקר בדק מאות משפחות לאורך עשרות שנים, בהם מדי שנה ביקשו לבדוק אלו פרמטרים מנבאים בריאות ושמחה. הם גילו שאיכות המערכות יחסים שלהם מנבא בריאות, קוגניציה בריאה ותחושת שביעות רצון לאורך שנים.
בשנות השישים פותחה תיאוריית ההתקשרות (בולבי ג., 1963). התיאוריה סבורה שאנו נולדים עם צורך בקשר מרגע לידתנו. הקשר עם הדמות המטפלת בשנתו הראשונה של הנולד (לרוב האם), היא שתקבע את היכולות התקשורתיות של הרך הנולד בעתיד. האדם מטבעו יצור חברתי, והבדידות קטלנית. בהמשך, האינטראקציה עם ההורים, עם האחים או אחיות במידה ויש, מפגש עם חברים, כל אלה מהווים אבני דרך בבניין האישיות.
כל אחד מאיתנו נולד לתוך משפחה. בה הוא גדל, מתפתח וחווה אירועי חיים שישפיעו ויבנו את אישיותו לאורך שנותיו. תיאוריות טיפול משפחתיות רבות עוסקות בשאלת היחס בין הקשר המשפחתי לבין הבריאות הנפשית של הפרט, וקושרות קשר הדוק ביניהם. התפישה הרווחת היום בקרב אנשי טיפול, שהתנהגות הפרט היא תוצר של הקשרים בתוך המשפחה. משפחה מיטיבה בונה חוסן, ערך עצמי גבוה, בטחון עצמי ותחושת שייכות בקרב כל חבריה.
מחקר שנערך בארה”ב על ילדים בגילאי טרום בית ספר, מצא שפעילויות משפחתיות כגון ארוחת ערב משותפת, שירה או משחקים משותפים, השפיעו על גובה הציון של אותם ילדים בסיכוי לבריאות נפשית וכשירות חברתית אצל ילדים לפני כיתה א.
במחקרים שנעשו על ילדים שהופרדו מהוריהם הביולוגיים לתקופות ארוכות, נתגלו השפעות ארוכות טווח על בריאות נפשית ופיזי. מחקרים אחרים שביקשו לבדוק את איכות חייהם של אנשים שבחרו לחיות כרווקים, גילו שחיים לבד משפיעים על בריאות נפשית ועל הרגשת שביעות רצון, ובעיקר על בדידות רגשית.
המשפחה מהווה מקור לצמיחה העצמה ובניית הביטחון עבור כל בני המשפחה. הורים שיודעים להעצים את הנקודות הטובות והכוחות של ילדיהם, מהווים עבורם מקור לצמיחה וגילוי כישרונותיהם. הורים מזינים את ילדיהם בתחושת הערכה ושייכות דרך מילים טובות ומעצימות, ודרך גילויי אהבה על ידי מגע. בית שהאווירה בו חיובית ונעימה, מגדל את בני המשפחה עם תחושת בטחון והערכה עצמית גבוהים.
יחד עם זאת, משפחה צריכה לייצר מסגרת. מסגרת הן בתוך הבית פנימה, והן כלפי חוץ. אנחנו רגילים להגיע לכל מקום ולנהוג על פי כללים שלו, זה מייצר סדר, בטחון, וגם הבנה של מה מצופה מאיתנו. כשאני נכנס לספרייה, אני אוטומטית מדבר בשקט, וכשאני מגיע לרכבת אני מקפיד לעמוד מאחורי הקו הצהוב, על פי הכללים. הכללים מייצרים לנו בהירות וסדר בחיים. גם בית צריך שיהיו בו כללים, שהמסגרת תהיה ברורה. המסגרת והגבולות מבהירים מה נכון ומה לא נכון, מה מצופה ממני, מה נחשב נורמטיבי ומה חריגה. כשיש בהירות במסגרת, יש בטחון לכלל הפרטים שלה.
הכללים צריכים להיבנות מתוך סמכות הורית אך גם שיתוף. מתוך הבנה שההורים קובעים את הכללים, יחד עם הקשבה לצרכי הילדים ולא ממקום נוקשה. המשפחה עצמה בנויה מכמה מערכות עם אבחנה ברורה ביניהם. מקומם של ההורים כראשי המשפחה צריך להישמר, הירארכיה זו בונה את היחס הנכון בין הילדים וההורים וגם מרגילה לקבלת סמכות.
בתקופה שלנו, ישנו דגש מיוחד על היכולת לבטא תחושות ורגשות. כשהבית יציב, הוא מהווה מקום בטוח לשיתוף תחושות, רגשות ומחשבות. כשמאורעות השעה מסביב נעשים משבריים יותר, היכולת לדבר עליהם חשובה מאד. הדחקה מייצרת כאב פנימי שנותן את אותותיו בצורות שונות ומקשה על ההתנהלות היומיומית, דבר שנכון הן לילדים והן למבוגרים. היכולת לבטא את מה שאני מרגיש חשובה ומאפשרת עיבוד תחושות ורגשות פנימיים.
להורים יש השפעה רבה על האפשרות של הילדים ללמוד לבטא רגשות. רגשות שמחה, הערכה ואהבה, מצד שני גם רגשות קשים כגון כעס, תסכול ואכזבה. הורים המשתפים את ילדיהם ברגשות שלהם עצמם, ”זה משמח אותי ש…”, ”מאד אכזב אותי כש….”, ”אמא קצת עצובה”, ”אבא מאד שמח” וכד’, מהווים דוגמא לילדיהם כיצד לבטא רגש. כשהילדים מגיעים ומספרים משהו, ההורים יכולים לשאול אותם מה הם הרגישו. שהילד כועס או לחילופין מתרגש, ההורה עוזר לו לתת שם לתחושה. כשיודעים לתת שם לתחושה או רגש, כך מבינים מה עובר עליהם דבר שמפחית לחץ.
בניסוי ”הטרנטולה” (Kirvanski, Liberman & Craske 2012) נחשפו סטודנטים לעכביש המפחיד. לחלקם ביקשו להביע רגשות פחד וגועל תוך כדי החשיפה, ולאחרים ביקשו לשמור על שתיקה. לאחר זמן בדקו תגובות פיזיולוגית של הסטודנטים תוך כדי התקרבות לעכביש. מתוצאות המחקר עלה כי אותם שהתבקשו לתאר בקול רם את העכביש ואת תחושותיהם השליליות כלפיו והפגינו פחות פחד מהעכביש מנבדקי שאר הקבוצות: הם התקרבו אליו יותר, וידיהם הזיעו פחות. כשאדם יודע לתת שם ולשתף את התחושות שלו, רמת החוסן שלו עולה.
לסיכום, ניתן לומר שבתקופה בה אנו מצויים, רמות הדחק גבוהות יותר אצל כולנו. זו תקופה בה המשפחה מהווה מקור כוח ובטחון לכלל חבריה. כהורים, חשוב שנלמד את עצמנו לבטא ולשתף את התחושות והרגשות שלנו ומתוך כך גם את ילדינו. כך ניתן להם כלים לחיים טובים יותר, מלאים יותר ובעלי יכולת וויסות גבוהים יותר.
