דורשים חז״ל (מגילה יב.) “והשתיה כדת” – כדת של תורה. שהיהודים במשתה אחשורוש הקפידו לא לשתות מיינו בהיות יין נסך.
ולכאורה צריכים להבין – מה לגבי מאכלות אסורות, וכי בהם אין צורך להקפיד שיהיו “כדת של תורה”? ומדוע לא ראינו שהקפידו על כך?
אלא מובא בספר הנחמד “ומתוק האור” הסבר חזק מאד!
שהרי ידועים דברי חז״ל (שבת פח.) “ויתיצבו תחת ההר” – מלמד שכפה הקב״ה עליהם הר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם. וממשיכה הגמרא שם: “מכאן מודעא רבה לאורייתא” ומפרש רש״י: שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם – יש להם תשובה, שקבלוה מאונס.
ומקשה בעל הפרשת דרכים: הלא דינא דמלכותא – דינא!
כלומר, אם המלך מחוקק חק, כל בני המדינה חייבים לציית לו. והרי ה׳ הוא מלך העולם ואם ציוונו לקבל את התורה מחויבים אנו להשמע לו, ואם כן איך יכולים ישראל פטור עצמם בטענה שקבלוה באונס?
ומתרץ: לפי שיטת רבנו תם, ‘דינא דמלכותא’ קיים בתנאי שהוא חל על כל אזרחי המדינה ללא יוצא מהכלל.
ולפי זה יש לומר, שכיון שה׳ נתן את התורה רק לישראל ולא לכלל בריות תבל, ממילא לא חל הכלל של ‘דינא דמלכוותא’, ועל כן טענת האונס בעינא עומדת.
אלא שהסבר זה אינו תקף על כלל תרי״ג המצוות, שכן שבע מצוות מתוכן, ובראשן איסור עבודה זרה, אף בני נח נתחייבו בהן, ואם כן לגביהן אכן תופס הכלל של ‘דינא דמלכותא דינא’. ולפי זה נמצא כי לגבי איסור יין נסך שיסודו הוא עבודה זרה – לא עומדת להם לישראל ה׳מודעא רבה לאוריתא׳ ולא יכולים לפטור עצמם בטענת שקבלוה באונס!
ולכן, בעוד שלגבי מאכלות אסורות היו ישראל יכולים לפטור עצמם מכח ה’מודעא רבה לאוריתא’, הרי לענין שתיה היו חייבים להקפיד שתהא ‘כדת של תורה’ ולהמנע מיין נסך.
ודבר זה מדויק בלשון הפסוק באופן נפלא: “והשתיה כדת” – כדת של תורה, שלא טעמו מן היין. ומדוע? “ואין אונס” – לגבי איסור יין נסך אין את התירוץ של אונס. ומדוע? “כי כן יסד המלך על כל רב ביתו” – הקב״ה, מלכו של עולם, צוה איסור זה של עבודה זרה על כל בריות תבל, וממילא חל על כל ישראל הכלל של ‘דינא דמלכותא דינא’ ואין הם יכולים להשתמט מן האיסור בטענה שקבלוה באונס …
הפלא ופלא !…
“ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה” (ג, ב)
הקשו המפרשים מדוע נאמר ‘לא יכרע ולא ישתחוה’ בלשון עתיד, ולא נאמר ‘לא כרע ולא השתחוה’ בלשון עבר.
ביאר רבי דוד טעביל ממינסק, דבאמת מרדכי היה יכול להימנע מלפגוש את המן, ולא ללכת למקומות שהמן היה נוהג להיות, אולם מרדכי דוקא הקפיד ללכת למקומות שבהם ידע שהוא עתיד לפגוש את המן, כדי לעמוד בפניו בקומה זקופה להראות לכל היהודים שאסור להשתחוות לאדם שיש בו חשש עבודה זרה, וזה מרמז הפסוק ‘לא יכרע ולא ישתחוה’ בלשון עתיד, כלומר, שמרדכי הקפיד ללכת דוקא במקומות שידע שהוא עתיד לפגוש את המן, כדי להורות לכל היהודים שבכל מקרה ובכל מצב הוא ‘לא יכרע ולא ישתחוה’.
(בית דוד דרוש י)
